כתובות | דף מז | תוספת שבת ויום טוב
סוגייתנו עוסקת בזכויותיו של האב בבתו, אך בעיון זה נעסוק בנושא העולה כבדרך אגב בשולי סוגייתנו – דין תוספת יום טוב וגדרו. בין הזכויות שבסוגיה נמנית הזכות לקבל את מעשה ידיה של הבת. תחילה מנסה הגמרא להוכיח את קיומה של זכות זו מכך שהאב יכול להשיא את בתו, וביום חופתה הרי תיבטל ממלאכה, ומכאן שמעשה ידיה שלו, ולכן הוא יכול להשיאה ואינו צריך לחשוש לביטול מלאכתה. אולם הגמרא דוחה ראיה זו, ומסבירה שאפשר היה לומר שאין לאב זכות לבטל את בתו ממלאכה, וזכותו להשיאה היא רק כשאין בכך ביטול מלאכה, כגון שהוא משיאה בשבתות וימים טובים, שאין בהם מלאכה.
התוספות (ד"ה דמסר) הקשו על כך מסוגיה במסכת מועד קטן, הקובעת שאין לשאת נשים במועד משום שיש בכך עירוב שמחה בשמחה, והציעו שבסוגייתנו מדובר בנישואין הנעשים שעה אחת קודם המועד – בזמן 'תוספת יום טוב', שבה אין לעשות מלאכה.
מדברי התוספות עולה שעל אף שבתוספת יום טוב יש איסור מלאכה, אין בה מצוות שמחה, שמכוחה נובע הכלל שאין נושאין נשים במועד. אפשר שהדבר קשור לשאלה יסודית בנוגע למהותה של מצוות תוספת יום טוב. אפשר להבין מצווה זו בשתי דרכים:
א. היום הקדוש מורחב מעט, 'כובש' חלק מתחום החול ומחיל עליו את קדושתו.
ב. היום הקדוש במקומו עומד, אלא שמחשש שמא אנשים לא יבחינו כראוי בין החול לקודש וימשיכו במלאכתם אל תוך השבתות או הימים הטובים נקבעה מעין 'גזירה דאורייתא' שיש לנהוג איסור מלאכה גם בזמן הסמוך לקודש.
[שתי ההבנות הללו עשויות להשתקף בילפותות השונות בסוגיה במסכת ראש השנה (ט ע"א), העוסקת במקור דין 'מוסיפין מחול על הקודש' ובהיקפו, ואכמ"ל.]
על פי ההבנה הראשונה מסתבר שיש להרחיב את כל דיני היום לתוספת יום טוב, ולכלול בכך גם את חיוב השמחה. לעומת זאת, על פי ההבנה השנייה אפשר שדין תוספת יום טוב חל רק ביחס לאיסור מלאכה, שלגביו חששה התורה שאנשים לא יבחינו בין חול לקודש, אך לא ביחס לדינים אחרים. שאלה זו עשויה לבוא לידי ביטוי גם ביחס לדינים נוספים המיוחדים ליום טוב, כגון אם אפשר לתקוע בשופר בתוספת ראש השנה[1] ואם בזמן תוספת יום טוב של חג הסוכות נוהגת חובת ישיבה בסוכה.
לסיום נזכיר נפקא מינה מעניינת לשאלה זו. המנחת חינוך (מצווה שי"ג) דן במי שהיה קטן ביום הכיפורים, ולכן היה פטור מחיובי היום, אך הגדיל במוצאי יום הכיפורים. האם הוא חייב בתוספת יום הכיפורים מדאורייתא, משום שבשעה זו הוא כבר גדול? אפשר שהדבר תלוי בשאלתנו: אם התוספת נועדה 'להגן' על היום הקדוש עצמו ולמנוע עשיית מלאכה או אכילה ביום הכיפורים, מסתבר שמי שלא נצטווה בעיקר היום יהיה פטור גם מן התוספת. אולם אם התוספת נובעת מהתפשטות קדושת היום – אפשר שמי שכעת הוא גדול חייב בה מן התורה, משום שסוף סוף יש בזמן זה קדושה, אף אם ביום הכיפורים עצמו היה פטור.
[1] לצורך כך עלינו להניח שזמן התוספת נחשב כיום, ולא כלילה, שהרי על התקיעה להתבצע ביום. אך לכאורה החלת הקדושה על הזמן שלפני כניסת החג מבוססת על כך שהזמן נחשב כאילו כבר שקעה החמה, ואכמ"ל. האם יכול להיות בכך פתרון לבעיית ראש השנה שחל בשבת – תקיעה בזמן תוספת ראש השנה, תוך תנאי שלא יהיה בכך תוספת שבת, וכך לא ינהג אז איסור תקיעה בשבת? לצורך כך עלינו להניח הנחה נוספת – שאפשר לקבל תוספת 'לחצאין', ליום טוב ולא לשבת שחלה עימו. לא מצאתי בפוסקים מי שיסבור כך.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)