כתובות | דף מ | ולו תהיה לאישה

סוגייתנו עוסקת בהבדלים בין מפתה לאונס, ואחד מההבדלים הללו הוא שאנס חייב לשאת את אנוסתו ואינו יכול לגרשה לעולם. עד כה לא עסקה המסכת באיסור האונס עצמו – לעיתים מוזכרים איסורי עריות אחרים הנלווים לאונס, ונראה לכאורה שבאונס עצמו אין איסור. הרמב"ם, בספר המצוות (לא תעשה שנ"ה) מנמק את איסור הזנות בכך שאם "יהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ", ומסביר שכיוון שהאונס אינו מצוי, הוא לא נאסר.

אולם הרמב"ם מדבר על איסור בין אדם למקום, אך מסתבר שלכל הפחות יהיה באונס איסור בין אדם לחברו. ואכן, בספר החינוך נאמר שהחובה לשאת את האנוסה היא כדי "לייסר הנבלים מן המעשה הרע הזה". אך מה טיבה של ענישה זו?

הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות כב, טו) כתב:

"וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס 'ולו תהיה לאשה', על כרחו. ועל דעת רבותינו גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב, כי איננו הגון שיקחנה על כרחם ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע".

הרמב"ן מדגיש את המובן מאליו – האנס מחויב לשאת את האנוסה, אך היא אינה מחויבת להינשא לו. במציאות שרווחה בעבר, שבה בושתה של הנאנסת הייתה רבה והיא אף הייתה עשויה להתקשות במציאת שידוך, היה בכך מעין פיצוי חלקי על הנזק שנגרם לה.

על פי דברי הרמב"ן נראה שמטרתו של העונש היא חינוך החברה ומניעת מעשי נבלה כאלה, אך התורה מלמדת את העקרונות הכלליים ולא את דרך ההתמודדות המתאימה לכל מקרה, מעין דברי המגיד משנה (שכנים יד, ה):

"וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב', והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים".