כתובות דף נא – תחלתה באונס וסופה ברצון

  • הרב אברהם סתיו

הכלל "אונס רחמנא פטריה" הנו כלל גדול בתורה, כפי שנאמר בפרשת כי תצא (דברים כב, כה-כו):

וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה.

וכן נאמר בעניין איסור אישה מזנה על בעלה בפרשת נשא (במדבר ה, יג):

וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע... וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.

ואכן, הנחת המוצא לאורך כל הסוגיות במסכת כתובות היא שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה (בניגוד לאשת כהן). למרות שהנחה זו פשוטה ברחבי המסכת, בסוגייתנו היא נבחנת ומתבררת:

אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה - אסורה לבעלה, חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון...

ופליגא דרבא, דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפי' היא אומרת, הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו - מותרת, מאי טעמא? יצר אלבשה.

תניא כוותיה דרבא: והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת, ואיזו זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון.

לדעת אבוה דשמואל יש לחוש בכל בעילת אונס שמא האישה נתרצתה לבסוף ולכן היא אסורה על בעלה. לעומת זאת, רבא סבור שגם אם ידוע לנו שהאישה נתרצתה היא מותרת לבעלה משום ש"יצר אלבשה". יש לדון במשמעותה של סברה זו.

אפשרות אחת היא לומר שהליכה אחרי היצר, כאשר היצר חזק במיוחד, אינה נחשבת כ"רצון". רצון הוא מצב שבו האדם בוחר בין אפשרויות שונות באופן חופשי, אך יש רמה מסוימת של יצר שלא מותירה ברירה אחרת. משום כך, כאשר האישה נמצאת במצב שבו יש לה יצר כזה אין היא אשמה אם היא ממשיכה מרצונה במעשה הביאה (וכן כתב הבית יעקב כאן). כך הבין את דברי רבא ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מג):

אף על פי שהיא מרצונה מכל מקום יצר גדול כזה א"א באדם לכופו והוא אונס גמור, ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון דהיה אנוס, אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר.

אמנם מלשון הברייתא, "שתחלתה באונס וסופה ברצון", משמע שיש כאן "רצון" ולמרות זאת האישה מותרת לבעלה. מדברי הברייתא נראה שהנידון בסוגייתנו הוא עניין שונה לגמרי: אין מדובר במצב שבו האישה בוחרת להמשיך מרצונה במעשה הביאה, אלא במצב שבו היא עדיין אנוסה באופן טכני אלא שבמקביל מתעורר אצלה רצון בביאה. לדעת שמואל, במצב כזה האישה אסורה על בעלה, והאחרונים הביאו את דברי התרגום יונתן (דברים כב, כו) שכתב כדבריו:

לֵית לְעוּלֵימְתָּא דִין קְטוֹל אֱלָהֵן גַּבְרָא יִפְטְרִינָהּ מִנֵּיהּ בְּגִיטָא.

מפורש שהאישה איננה חייבת מיתה, משום שטכנית היא אנוסה והיא לא בחרה במעשה הביאה, ולמרות זאת היא אסורה על בעלה משום שהגיעה למצב של הזדהות פנימית עם הביאה ו"מעילת מעל באישה". דווקא במקרה כזה חולק רבא ואומר שמכיוון שהמעשה נעשה בכפייה לא אכפת לנו מתחושותיה הפנימיות של האישה.

למעשה נחלקו הפוסקים בשאלה זו. המהרש"ל (יבמות ו, ג) כתב שהאישה מותרת לבעלה דווקא אם הייתה "קרקע עולם", אך אם הייתה שותפה במעשה הביאה היא אסורה. נראה שהבין כאפשרות השנייה, היינו שדווקא הזדהות פנימית אינה אוסרת אך מעשה שנעשה על ידי האישה אוסר גם אם "יצר אלבשה". אמנם הנודע ביהודה (תניינא אה"ע קנ) חלק על הים של שלמה וכתב שגם אם האישה עשתה מעשה היא מותרת משום שהיצר הוא שהניע אותה ולא רצונה החופשי.