כתובות | דף נא | תחילתה באונס וסופה ברצון

הכלל "אונס רחמנא פטריה" הוא כלל גדול בתורה, כפי שנאמר בפרשת כי תצא (דברים כב, כה-כו):

"וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה".

וכן נאמר ביחס לאיסורה של אישה מזנה על בעלה (במדבר ה, יג):

"וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע... וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה".

ואכן, הנחת המוצא לאורך כל הסוגיות במסכת כתובות היא שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה (בניגוד לאשת כהן). על אף שהנחה זו פשוטה ברחבי המסכת, בסוגייתנו היא נבחנת ומתבררת:

"אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה – אסורה לבעלה, חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון...          
ופליגא דרבא, דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפי' היא אומרת הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו – מותרת, מאי טעמא? יצר אלבשה. 
תניא כוותיה דרבא: 'והיא לא נתפשה' אסורה, הא נתפשה – מותרת, ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת, ואיזו זו – כל שתחלתה באונס וסופה ברצון".

לדעת אבוה דשמואל יש לחוש בכל בעילת אונס שמא האישה נתרצתה לבסוף ולכן היא אסורה על בעלה. לעומת זאת, רבא סבור שגם אם האישה נתרצתה היא מותרת לבעלה, משום ש"יצר אלבשה". יש לדון במשמעותה של סברה זו.

אפשרות אחת היא לומר שהליכה אחרי היצר, כאשר היצר חזק במיוחד, אינה נחשבת כ"רצון". רצון הוא מצב שבו האדם בוחר בין אפשרויות שונות באופן חופשי, אך יש רמה מסוימת של יצר שאינה מותירה ברירה אחרת. משום כך, כאשר האישה נמצאת במצב שבו יש לה יצר כזה אין היא אשמה אם היא ממשיכה מרצונה במעשה הביאה (וכן כתב הבית יעקב כאן). כך הבין את דברי רבא ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מג):

"אף על פי שהיא מרצונה, מכל מקום יצר גדול כזה א"א באדם לכופו והוא אונס גמור, ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון דהיה אנוס, אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר".

אומנם, מלשון הברייתא, "שתחילתה באונס וסופה ברצון", משמע שיש כאן "רצון" ולמרות זאת האישה מותרת לבעלה. מדברי הברייתא נראה שהנידון בסוגייתנו שונה לגמרי: אין מדובר במצב שבו האישה בוחרת מרצונה להמשיך במעשה הביאה, אלא במצב שבו היא עדיין אנוסה באופן טכני אלא שבמקביל מתעורר אצלה רצון בביאה. לדעת שמואל, במצב כזה האישה אסורה על בעלה, והאחרונים הביאו את דברי התרגום הירושלמי (דברים כב, כו), שכתב כדבריו:

"לֵית לְעוּלֵימְתָּא דִין קְטוֹל אֱלָהֵן גַּבְרָא יִפְטְרִינָהּ מִנֵּיהּ בְּגִיטָא".

מפורש כאן שהאישה איננה חייבת מיתה, משום שטכנית היא אנוסה והיא לא בחרה במעשה הביאה, ולמרות זאת היא אסורה על בעלה משום שהגיעה למצב של הזדהות פנימית עם הביאה ו"מעלה מעל באישה". דווקא במקרה כזה חולק רבא ואומר שמכיוון שהמעשה נעשה בכפייה לא אכפת לנו מתחושותיה הפנימיות של האישה.

להלכה נחלקו הפוסקים בשאלה זו. המהרש"ל (ים של שלמה יבמות ו, ג) כתב שהאישה מותרת לבעלה דווקא אם הייתה "קרקע עולם", אך אם הייתה שותפה במעשה הביאה היא אסורה. נראה שהבין כאפשרות השנייה, היינו שדווקא הזדהות פנימית אינה אוסרת אך מעשה שנעשה על ידי האישה אוסר גם אם "יצר אלבשה". אומנם, הנודע ביהודה (תניינא אבן העזר קנ) חלק על כך וכתב שגם אם האישה עשתה מעשה היא מותרת, משום שהיצר הוא שהניע אותה ולא רצונה החופשי.