דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף נב | מזונות הבנות ופרנסתן

מדין תורה רק הבנים יורשים את אביהם, אך אחד מתנאי הכתובה של האם מטיל עליהם חובה לדאוג לצורכי הבנות, אחיותיהן, לאחר מות האב: "בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין". להלן (סח ע"ב) נפגוש חיוב נוסף – חיוב פרנסה, שהוא חיוב נפרד, מעין 'ירושה' של הבנות לצורך הנדוניא שלהן – "פרנסה אינה כתנאי כתובה".

ההבדל בין הפרנסה למזונות בא לידי ביטוי בדין גבייה ממיטלטלין: מעיקר הדין, הבנות אינן ניזונות מן המיטלטלין, משום שהמזונות הם תנאי כתובה וכתובה אינה נגבית ממטלטלין, ואילו חיוב הפרנסה אינו חלק מתנאי הכתובה, ולכן הוא נגבה ממיטלטלין.

מפשט הגמרא נראה שחיוב הפרנסה המוטל על האב בעודו בחיים הוא מהתורה, כפי שעולה מדברי הריטב"א: "מצוה דאורייתא היא, מדברי קבלה". באופן עקרוני מוטלת מצווה זו על האב, אך אם הוא מת – האחים חייבים לפרנס את אחיותיהם מהכסף שירשו מאביהם. הגמרא להלן (סט ע"א) מסיקה שהבת נחשבת כבעלת חוב ולא כיורשת, ולפי זה אפשר שחכמים הטילו על היורשים חיוב חדש, שאין לו קשר לחיוב הפרנסה של האב. אולם בדף סח ע"ב אנו למדים שהאב יכול להיפטר מחיובו לפרנס את בתו, וכאשר האב פטור מפרנסה, אף היורשים פטורים ממנה. מסוגיה זו נראה שאין מדובר בחובה אלא במצווה, וקשה להבין מדוע הטילו חכמים דווקא על האחים חיוב של פרנסת האחות, חיוב שלא נהג ביחס לאב.

אפשר שההסבר לכך הוא שהאחים מחויבים במצווה חדשה של פרנסת האחות רק כאשר הם בוחרים שלא לפרנס את האחות מרכושו של האב: האחים יכולים להמשיך את מצוות האב לפרנס את בתו, והחיוב החדש שהטילו עליהם חכמים שייך רק כשהם בוחרים שלא להמשיך את המצווה של האב. אומנם, אם האב אמר בפירוש שאינו רוצה לזון את בתו ונפטר מחיוב זה – אין כל חיוב גם על היורשים.

בנוסף, ייתכן שפרנסה נגבית ממיטלטלין משום שכל נכסי האב עומדים לצורך לקיום המצווה, ובהקשר זה אין הבדל בין קרקע למיטלטלין, ולכן כאשר הבנים נכנסים תחת אביהם ונדרשים לקיים את מצוותו הם חייבים לשלם את הפרנסה מכל נכסיו. אך אם האחים מבקשים לפרוע את חוב הפרנסה המוטל עליהם מכוח חידושם של חכמים, אין משמעות לשאלה מה היה לאב, ויש לבחון את גדר התשלום על פי הירושה שממנה האחים חייבים לפרנס את אחותם – הקרקע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)