כתובות דף נז – הגיע זמן ולא נישאו

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (נז ע"א) נאמר:

נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה... הגיע זמן ולא נישאו - אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה.

מן המשנה עולה חידוש גדול: על אישה מאורסת שבעלה מעכב את כניסתה לחופה מעבר לזמן המקובל, חלים חלק מדיני הנישואין: היא אוכלת מנכסי בעלה ובמידה והיא בת ישראל הנישאת לכהן היא אוכלת בתרומה.

כיצד יש להבין את משמעותה של חלות זו? נראה שאפשר לראות אותה בשתי דרכים עקרוניות:

אפשרות אחת היא להבין שדין "הגיע זמן" יוצר חיוב מקומי של מזונות. תוס' הרא"ש (לקמן צז ע"ב) ביאר שמכיוון שהאישה קשורה לבעלה ואינה יכולה להינשא לאדם אחר שיפרנס אותה, חכמים הטילו עליו לדאוג למזונותיה בעצמו, אף שעדיין אין היא נשואה לו בשום מובן. מדוע יש בכך כדי להתיר לה לאכול בתרומה? הגמרא בסוגייתנו (נז ע"ב) מסבירה גם נקודה זו באופן טכני ומקומי:

אמר עולא: דבר תורה, ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו' (ויקרא כב, יא), והאי נמי קנין כספו הוא, מה טעם אמרו אינה אוכלת? שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה. אי הכי, הגיע זמן ולא נישאו נמי! התם דוכתא מייחד לה.

עולא מסביר שמן התורה יכולה האישה לאכול בתרומה כבר משעה שנתארסה, ורק חכמים אסרו זאת שמא תאכיל את קרובי משפחתה כשהיא בבית אביה. על כן, על פי הבנתו של עולא, כאשר 'הגיע זמן ולא נישאו' החזירו חכמים את דין התורה על כנו משום שהבעל מייחד לאישה מקום בנפרד מבני משפחתה, וכך ביאר זאת רש"י (ד"ה דוכתא):

מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה.

מאידך, מלשון הירושלמי (ה, ד) ניתן להסיק אפשרות אחרת:

בראשונה היו אומרים ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דהוון דרשין 'וכהן כי יקנה נפש קניין כספו' (ויקרא כב, יא)... חזרו לומר לאחר שנים עשר חדש לכשיתחייב במזונותיה, בית דין של אחרון אמרו לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה... וסמכו להן מקרא כמה שנאמר 'כל טהור בביתך יאכלנו' (במדבר יח, יג).

מן הירושלמי משמע שהמעבר בין השלבים השונים איננו קשור לגזירות וחששות, אלא נעוץ במחלוקת מהותית על השלב שבו האישה הופכת להיות חלק מביתו של הבעל. וכן כתב התוספות רי"ד (מח ע"ב):

דעביד לה כאשתו לכל דבר אפילו לתרומה וכל שכן למציאתה ולמעשה ידיה ולירושתה.

 

כלומר, על פי אפשרות זו, החיוב של הבעל במזונות איננו פרט טכני בעל השלכות מקומיות בלבד, אלא יש לראותו כנגזר מעליית מדרגה בקשר הנישואין עצמו. כאשר האישה המאורסת מתחילה לאכול מנכסי בעלה היא נחשבת כחלק מביתו במובנים מסוימים, גם אם בפועל היא טרם נכנסה לגור עמו. כיוון זה מבואר גם בדברי ה'אור שמח' (אישות י, יט) שחקר אף הוא במעמדה של האישה בסוגייתנו, וכתב שבמקרה שבו הבעל הדיר את אשתו מנכסיו יש נפקא מינה בין שתי הגישות: אם חיוב המזונות הוא מתורת נישואין, אין הנדר חל עליו, אך אם מדובר בקנס בלבד הנדר חל ואין האישה יכולה ליהנות מנכסיו.