כתובות דף נ – המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו מונה כמה תקנות שתוקנו באושא וביניהן את דין "בזבוז חומש":

א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות...

אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא"! (בראשית כח, כב) אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא.

ההקשר המידי של סוגייתנו (כפי שפירש רש"י) הוא בזבוז נכסים לצדקה.  הפוסקים נחלקו האם העיקרון שנקבע באושא תקף גם בתחומים אחרים: הרא"ש (ב"ק א, ז) למד מסוגייתנו הגבלה גורפת על הוצאת ממון לצרכי מצווה, ובכלל זה מצווה עוברת, וכן פסק הרמ"א (או"ח תרנ"ו):

ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, אין צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת.

לעומתם, היעב"ץ בספר מור וקציעה (או"ח שם) חלק:

ולי צריך עיון מאי טעמא יהא ממונו חמור מגופו, שהרי מכין עליה עד שתצא נפשו... מדוע לא תהא מצוה דאורייתא חמורה בכך כארבעה כוסות ונר חנוכה דרבנן אף שיש בהן פרסומי ניסא. ועוד אם בלא תעשה חייב אדם להוציא כל ממונו ולא יעבור, עשה לא כל שכן, דהא עשה דחיא לא תעשה.

היעב"ץ מביא סדרה של ראיות לכך שאדם צריך להוציא את כל ממונו על קיום מצווה עוברת. את רוב ראיותיו אפשר לדחות בנקל (והוא עצמו מודע לכך), מלבד הראיה, שגם בה יש מקום לפקפק, מכך שחייבו אדם לחזר על הפתחים עבור מצוות דרבנן. למרות זאת, נראה שהבעיה המהותית יותר בדברי הרא"ש היא עצם היכולת ללמוד את דבריו מסוגייתנו, כפי שכתב הביאור הלכה (שם):

ואין אנו יכולין ללמוד מצדקה דשם הוא מצוה שאינה עוברת ואפילו אם איכא עניים דקיימי הלא יכול להתקיים על ידי אחרים, מה שאין כן באתרוג וכדומה שהיא מצוה עוברת וחל על גוף האדם.

כלומר, במבט ראשון נראה שאין כל קשר בין דין "המבזבז אל יבזבז" לדינו של הרמ"א! שהרי דין הבזבוז נאמר ביחס למצוות צדקה שהיא מצווה כללית המוטלת על כולם, וממילא כל אחד מקיים רק חלק ממנה, זאת בניגוד לאדם שמחויב כעת לקיים מצוות תפילין או לולב, ועליו לעשות זאת בכל מחיר.

ובאמת נראה שמחלוקת הפוסקים תלויה בהבנת אופי תקנת אושא, המוצגת באופנים שונים בבבלי ובירושלמי. כפי שראינו, בבבלי נראה שמדובר על דין שעניינו הגבלת הנדבה לצדקה או לשאר צרכי שמים. גם המקור לכך הוא יעקב שמתנדב לתת לה' מעשר מהכנסותיו. אך בירושלמי (ד, ח) הדברים מוצגים באופן אחר:

אמרין רבי יודה בן חנינה הוה רבי שמעון בן לקיש בשם ר' יודה בן חנינה: נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות. עד איכן? ר' ירמיה ורבי אבא בר כהנא - חד אמר: כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנה אמר: 'כבד את ה' מהונך כמראשית כל תבואתך' (משלי ג, ט).

אפשר לשים לב בראש ובראשונה לכך שהירושלמי מדבר באופן כללי על הפרשת נכסים למצות, ולא על דין "המבזבז". בנוסף על כך, המקור שמביא הירושלמי הוא מדיני תרומות ומעשרות. נראה שכוונת הירושלמי לומר שחמישית מנכסי האדם מוקצים לצורך קיום מצוות, ומעבר לכך אין הוא מחויב.

סוגיית הירושלמי עשויה לפתור בעיה נוספת ביחס לדינו של הרמ"א. הרמ"א למד מסוגייתנו את השיעור שאותו מחויב האדם להשקיע עבור קיום מצווה, אך בפשט הסוגיה עולה ששיעור חומש הוא רק השיעור שיותר ממנו אסור לתת, וייתכן שהשיעור שאותו חייבים לתת הוא נמוך יותר! ואכן, ר' ירוחם (המובא בב"י) טען כי השיעור שאותו חייבים להשקיע הוא שיעור עשירית, בדומה לדין מעשר כספים, אך הרמ"א לא פסק כדבריו.

אמנם לאור סוגיית הירושלמי הדברים נראים ברורים: בירושלמי הופיע שיעור חומש לא רק כשיעור שאסור לעבור אותו, אלא גם כשיעור שאותו חייבים להשקיע במצוות, בדומה לשיעור תרומות ומעשרות, וממילא אפשר ללמוד מכאן את דין הרמ"א.

 

 

הרב אברהם סתיו