דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף סד | המשרה את אשתו על ידי שליש

המשנה (סד ע"ב) מתארת באריכות את החיובים הממוניים של הבעל כלפי אשתו כאשר היא איננה נמצאת בביתו ואוכלת עימו את ארוחותיו:

"המשרה את אשתו על ידי שליש – לא יפחות לה משני קבין חטין... ונותן לה חצי קב קיטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה...".

כשהאישה אינה אוכלת עם הבעל יש צורך בקביעת קצבה מדויקת של מזון שהבעל חייב לספק לשליש, הממונה על מזונותיה. לפני העיסוק המפורט בשיעורי החיוב המדויקים של מזונות ושל בגדים יש לשאול שאלה בסיסית יותר: האם מותר לאדם לנטוש את אשתו ולהאכיל אותה על ידי שליש?

הרמב"ם (אישות יב, יב) למד ממשנתנו שכן:

"בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו – הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת".

אומנם, מדברי הירושלמי עולה אחרת. במשנה בתחילת הפרק השביעי נאמר:

"המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום – יעמיד לה פרנס, יותר מיכן – יוציא ויתן כתובה".

ובירושלמי שם (הלכה א) הקשו מה היחס בין המשנה בסוגייתנו, המתירה להשהות את האישה על ידי שליש, למשנה בפרק המדיר:

"והתנינן המשרה את אשתו על ידי שליש! כאן בשקיבלה עליה וכאן בשלא קיבלה עליה".

בירושלמי מבואר שרק כאשר האישה מסכימה לכך אפשר להאכיל אותה על ידי שליש, וכן הביאו ראשוני ספרד בסוגייתנו בשם הראב"ד. מחלוקת זו נפסקה להלכה גם בשולחן ערוך (אבן העזר ע, ב):

"בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראוים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה – הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת.     
רמ"א: ויש חולקין, וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה, וכן נראה לי".

נראה ששתי העמדות הללו משפיעות על הבנת אחד מפרטי הדינים שבמשנה – "ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת".

בגמרא לקמן (סה ע"ב) הובאה מחלוקת בהסבר דין זה:

"מאי אוכלת? רב נחמן אמר אוכלת ממש, רב אשי אמר תשמיש".

במבט ראשון נראה כי מחלוקת האמוראים תלויה במחלוקת הראשונים הנ"ל. לדעת רב נחמן האיש חייב לאכול עם אשתו בלילי שבת. עמדה זו מובנת היטב לפי שיטת הרמב"ם, ועניינה הוא שאסור לבעל לנטוש את אשתו לגמרי (כפי שהוא עושה במשנה שבפרק המדיר) אלא עליו לאכול עימה בלילי שבת. ואכן, הרמב"ם הנ"ל הביא את האכילה בלילי שבת כסיוג להיתר הגורף להאכיל על ידי שליש. לעומת זאת, לדעת הירושלמי והראב"ד משנתנו עוסקת במקרה שבו האישה קיבלה על עצמה שתאכל על ידי שליש, וממילא לא ברור מדוע אין היא יכולה לקבל על עצמה גם שלא תאכל עימו בלילי שבת, וממילא מסתבר שהחיוב היחיד של הבעל הוא חיוב תשמיש, כשיטת רב אשי.

אומנם, להלכה פסקו כל הראשונים כדעת רב נחמן, אך מדברי הרמב"ן אפשר ללמוד עד כמה שיטתו אינה הולמת באופן טבעי את עמדתם:

"קי"ל כר' נחמן דאמר אוכלת ממש, ואיני יודע מאיזה טעם, ויש לומר מפני שאוכלת עמו הוא מצי לבא עליה והיא ליל עונה, ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא לאחר אכילה, ועוד שמתוך סעודה מתפייסין ומרגילין זה עם זה".

הרמב"ן נדחק לומר שהאכילה בליל שבת היא חלק מחובת התשמיש, ומדבריו עולה שאכן באופן טבעי מסתבר היה לומר שאין כל חיוב לאכול עם האישה, שהרי היא עצמה מחלה על האכילה עם בעלה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)