כתובות | דף סח | חיוב פרנסה

לפי דין תורה, רק הבנים יורשים את אביהם. בנים אלו חייבים לדאוג לצורכי הבנות, ולכן חייבים במזונותיהן ובפרנסתן.

חיוב המזונות הוא אחד מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב לאשתו, כמו ששנינו (לעיל נב ע"ב):

"בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי, יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין".

הפרנסה, לעומת זאת, פירושה העברת אחוז מן הירושה לבנות כדי שתהיה להן נדוניא. חיוב הפרנסה הוא חיוב נפרד, כפי שאנו למדים בסוגייתנו:

"אמר רב הונא אמר רבי: פרנסה אינה כתנאי כתובה".

הבדל זה בין הפרנסה לבין המזונות בא לידי ביטוי בעניין גבייה מן המיטלטלין. מעיקר הדין, הבנות אינן ניזונות מן המיטלטלין, כיוון שהמזונות הם תנאי כתובה, ו"תנאי כתובה ככתובה", ואף הכתובה אינה נגבית ממיטלטלין (ראה ברש"י נ ע"ב ד"ה או דלמא). חיוב הפרנסה, לעומת זאת, אינו חלק מתנאי הכתובה, ולכן הוא נגבה גם מן המיטלטלין. וכך משמע מסוגייתנו:

"דאילו פרנסה - גביא נמי ממטלטלי, ותנאי כתובה - ממקרקעי גביא, ממטלטלי לא גביא".

הבחנה זו עומדת בעינה אף לאחר התקנה שיהו הבנות ניזונות מן המיטלטלין, כפי שלמדנו (לעיל נ ע"ב):

"אמר רבי חייא בר יוסף: רב זן מחיטי דעלייה. איבעיא להו: פרנסה הויא, ומאי עלייה – מעילוייא דאב, וכדשמואל, דאמר שמואל לפרנסה שמין באב; או דלמא מזוני ממש הוה, ומאי עלייה – מדברים טובים שנאמרו בעלייה, דאמר רב יצחק בר יוסף בעלייה התקינו שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין?".

מרש"י (שם ד"ה או דלמא) משמע שתקנה זו אינה משקפת את שורת הדין, שהרי מן הדין היה שהבנות לא יהיו ניזונות מן המיטלטלין, משום שתנאי כתובה ככתובה.

אך יש לעיין: הגמרא תלתה את תשלום הפרנסה ממיטלטלין בשיטת שמואל, הפוסק כרבי יהודה, ששמין באב (כלומר, האחים נותנים לאחותם פרנסה כפי שהאב היה יכול לתת לה). בסוגייתנו שנינו שחכמים חולקים על שיטת ר' יהודה:

"רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה - ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני! אלא שמין את הנכסים ונותנין לה".

כיוון שהגמרא תולה את תשלום הפרנסה ממיטלטלין בשיטת ר' יהודה דווקא, משמע שלפי חכמים, הסוברים שאין שמין בדעת האב, האישה אינה מתפרנסת אלא מן הקרקע. אך מסקנה זו קשה, שהרי מסוגייתנו משמע שהמחלוקת בין רבי יהודה וחכמים היא רק אם הולכים אחרי אומדן דעת האב, והם לא נחלקו מעולם ביסוד חיוב הפרנסה. גם התוספות בסוגייתנו (ד"ה כל), שביארו את סברת חכמים, לא תלו את שיטתם בתשלום מן הקרקע דווקא:

"דעישור נכסים יהבינן, משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיהם".

אולי אפשר לפרש שתשלום הפרנסה ממיטלטלין אינו תלוי במחלוקת התנאים, והגמרא בדף נ ע"ב לא באה אלא להסביר את המונח "עלייה" בהקשר של פרנסה. לפי פירוש זה, מסקנת הסוגיה (נא ע"א) – "דאמר רבא, הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה" – נאמרה בין לרבי יהודה בין לחכמים.

ואכן, כך משמע מדברי רב אחאי גאון:

"ברם צריך: וכי מתזנא – ממקרקעי, או אפילו ממטלטלי? כתובה שויוה רבנן, אי לא? אם תימצא לומר כיון דמזונות דתנאי בית דין ככתובה דמי, עישור נכסי מאי? כיון דמשמין באב – לא שנא ממטלטלי ולא שנא ממקרקעי, או דילמא כיון דאב לא פקיד לה – הוה ליה כתקנתא דרבנן, ושויוה רבנן כתנאי כתובה?
תא שמע, דאמר רבא: הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין למזונות בין לפרנסה. אלמא כיון דאב לא פקיד, אף על גב דשמין באב – תקנתא דרבנן היא, וככתובה שויוה רבנן".

הרי שרב אחאי גאון פסק במפורש שגובים פרנסה רק מהקרקע, אף על פי ששמין בדעת האב.

[עוד בעניין זה ראו במאמרו של הרב יאיר קאהן בעניין חיוב פרנסה.]