כתובות דף סח – ירושת הבנים והבנות וכתובת בנין דיכרין

  • הרב ירון בן צבי

מהתורה רק הבנים יורשים את אביהם, לכן הם חייבים לדאוג לצרכי הבנות ומכך הם חייבים במזונות ובפרנסה שלהן. כפי שאנו למדים לעיל (דף נב עמוד ב) חיוב המזונות הוא אחד מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב לאשתו: "בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי, יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין". לעומת זאת, בסוגייתנו אנו למדים שפרנסה היא העברת חלק מהירושה לבנות לצורך נדוניא שלהן – מדובר בחיוב נפרד:

 "פרנסה אינה כתנאי כתובה... דאילו פרנסה - גביא נמי ממטלטלי, ותנאי כתובה - ממקרקעי גביא, ממטלטלי לא גביא".

למדנו לעיל (דף נ עמוד ב) שהחילוק בין פרנסה לבין מזונות הבחנה נשאר אך לאחר שחכמים תיקנו שהבנות ניזונות מן המטלטלין; באופן זה כתב רש"י (ד"ה או דלמא), שמכיון שתנאי כתובה ככתובה ומכך מובן שהבנות לא ניזונות מן המטלטלין וממילא משמע שתקנה זו אינה משקפת את שורת הדין. ברם, בסוגייתנו מובאת דעת רבי יהודה שחולקת על מה שנאמר לעיל בגמרא שהאומדן לתשלום הפרנסה ממטלטלין נעשה במה שהאב יכול היה לתת שזה כדעת שמואל (שפסוק כרבי יהודה):

"רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה - ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר, או עשיר והעני! אלא שמין את הנכסים ונותנין לה".

דהיינו, לעיל הגמרא מסבירה את תשלום הפרנסה ממטלטלין בכך שזו שיטת שמואל שפסוק כרבי יהודה, ואם זה נכון אז המסקנה היא שלפי חכמים שסוברים שאין שמים בדעת האב האישה מתפרנסת רק ממקרקעין. מסקנה זו לא מסתדרת כל כך משום שמסוגייתנו עולה כי המחלוקת בין רבי יהודה וחכמים היא האם הולכים אחרי אומדן דעת האב ולא לא נחלקו כלל ביסוד חיוב פרנסה[1].

אפשר אולי להסביר זאת בכך שלא נחלקו התנאים בשאלת מקור תשלום הפרנסה, האם ניתן להביאו ממטלטלין או לא. מה שנלמד לעיל (דף נא עמוד א) לא נאמר לשיטה אחת אלא נכון גם לשיטת רבי יהודה וגם לשיטת חכמים, וכפי שכתב רב אחאי גאון שגובים מהקרע חרף זאת שהאומדן נעשה בדעת האב:

"דאמר רבא: הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין למזונות בין לפרנסה. אלמא, כיון דאב לא פקיד, אף על גב דשמין באב - תקנתא דרבנן היא, וככתובה  שויוה רבנן".

 

[1] באופן דומה כתבו בעלי התוספות בביאור של שיטת חכמים: "דעישור נכסים יהבינן, משום דסתם בני אדם כך נותנים לבנותיהם".(ד"ה כל)