כתובות דף עב – נישואין לבן זוג שאינו שומר מצוות

  • הרב אברהם סתיו

אחת הדילמות המורכבות הרווחות כיום היא שאלת הנישואין בין בני זוג שאחד מהם אינו שומר מצוות. לדילמה זו יש היבטים רבים, ובסוגייתנו אפשר למצוא דיון בפן אחד שלה. במשנה (עב ע"א) נאמר:

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם.

מדברי הכותרת של המשנה משתמע כי כל אישה שאינה שומרת תורה ומצוות ("דת משה ויהודית") מאבדת את כתובתה. אך בהמשך המשנה אפשר לראות שהפירוט מתייחס לשני היבטים: האחד הוא כאשר האישה מכשילה את הבעל עצמו באיסורים ומונעת ממנו לחיות על פי אמונתו. השני קשור לצניעותה של האשה, הן בלבושה והן בהתנהלותה עם גברים אחרים. אין המשנה מזכירה דוגמאות שבהן האישה עצמה אינה שומרת שבת או כשרות, אך מכבדת את אמונתו ומנהגיו של בעלה. משמע, שבמקרה כזה אין כל עילה לגירושין, וכן כתב המאירי (שם ד"ה אמר):

צריך שתדע שלא נאמר בעוברת על דת משה שאיבדה כתבתה אלא כשהיא מכשלת את בעלה בהם או בדברים שגורמת לבעלה בעברתה מכשול או תקלה כמו שיתבאר בפרטים הא כל שעוברת לעצמה במצות שאין לבעל בעברתה מכשול או תקלה לא איבדה כתבתה.

וכך כתב גם הרא"ש (כתובות פרק ז סי' ט):

אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה. ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה.

היוצא מן הכלל לקביעה זו הוא דין אישה הנודרת ואינה מקיימת, שנמנתה במשנה בין העוברות על דת משה. דין זה הסבירה הגמרא (שם) בכך ש"בעוון נדרים בנים מתים" ומשום כך יש בעבירה זו כדי להשפיע על המשפחה כולה. אמנם, יש לדון האם יש ביוצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל. הקרבן נתנאל (על הרא"ש שם אות כ) הקשה: מדוע כתב הרא"ש שהאוכלת דבר איסור לא איבדה כתובתה, והרי אם אוכלת דבר שיש בו כרת בניה נכרתים! תירוצו של הקרבן נתנאל הוא שלדעת הרא"ש עונש כרת איננו משפיע על הצאצאים. מדבריו הסיק הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ג אה"ע סי' כא) שלדעת רוב הראשונים, הסבורים שעונש כרת משפיע גם על הצאצאים, כל אישה שעוברת על איסורי כרת תצא בלא כתובה.

אמנם בדברי הגמרא והראשונים הנ"ל עולה בבירור שדווקא הנודרת ואינה מקיימת נחשבת עוברת על דת, וכן מבואר בשו"ע (אה"ע קטו), וקשה לדחות את כולם רק משום קושיית הקרבן נתנאל. ובאמת מצאנו לרבותינו האחרונים שהתמודדו עם קושייתו של הקרבן נתנאל בדרכים אחרות (חלקם מתוך מודעות לדבריו, וחלקם לא). רבי יהונתן אייבשיץ בספרו 'בני אהובה' על הרמב"ם (אישות כד, יא) כתב שבאיסורי כרת רגילים מוטל עונש על ילדיה של האישה רק אם היא לא נשואה, אך כל עוד בעלה חי אין הילדים מתים, ודווקא בעוון נדרים מתים הבנים גם כשאביהם חי. דברים דומים כתב גם בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' מז), שצמצם את מות הילדים רק למקרים שבהם האישה נודרת על דעת בעלה. כיוון אחר ביישוב הקושיה נמצא בספר 'לב מבין' על הרמב"ם (אישות כד, יא), ולפיו באופן כללי אין בנים מתים בעוון האם אלא רק בעוון האב, וכן כתב גם בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד סי' שפה). העולה מכל הנ"ל שאין בקושיית הקרבן נתנאל כדי לדחות את דברי הראשונים, ואף הוא עצמו לא כתב כן למעשה, וקמה וגם ניצבה ההלכה הפשוטה שרק עוון נדרים מהווה עילה להוצאת אישה בלא כתובה, ולא איסורים אחרים.