כתובות | דף עד | עקירת הנדר מעיקרו

הגמרא בדף עד ע"ב מביאה ברייתא העוסקת באדם שקידש אישה על תנאי:

"הלכה אצל חכם והתירה – מקודשת, אצל רופא וריפא אותה – אינה מקודשת. מה בין חכם לרופא? חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא".

המקרה הראשון הוא של אדם שקידש אישה על מנת שאין עליה נדרים, ולבסוף נמצא שבשעת הקידושין אכן היו עליה נדרים, אלא שאחר כך היא הלכה לחכם והתירה אותם. במקרה זה, אומרת הברייתא, הקידושין חלים. לעומת זאת, אם אדם קידש אישה על מנת שאין בה מומים ונמצא שיש בה, הקידושין בטלים אף אם היא הלכה לרופא והתרפאה. הברייתא מסבירה את ההבדל בכך שהחכם המתיר את הנדר עוקר אותו מעיקרו, ונמצא שמעולם לא היו עליה נדרים.

רש"י (ד"ה עוקר) מסביר שכוחו של החכם בכך שהוא "פותח בחרטה", כלומר שואל את האישה אם הייתה נודרת גם אילו הייתה יודעת מידע כלשהו שהתחדש לה לאחר מכן. כשאישה משיבה בשלילה מתגלה שמלכתחילה הנדר לא חל, ונמצא שהתנאי שהתנה הבעל קיים – בשעת הקידושין אכן לא היו עליה נדרים.

אולם התוספות (ד"ה חכם) חלקו על כך:

"אין לפרש דבלשון תליא מילתא... אלא בקפידת המומין תלוי הטעם, שאף עתה לאחר שנתרפאת היא נמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין, אבל נדרים ליכא קפידא הואיל ועוקרו למפרע, אבל אי לא הוה עקר להו אלא מכאן ולהבא הוי נמי קפידת עונש משעת הנדר עד שעת התרה...".

לפי התוספות, ביטול הקידושין תלוי בהקפדתו של הבעל, וזה פירוש התנאי שהתנה – שאם ירצה לבטל את הקידושין מחמת המומים או הנדרים, יוכל לעשות זאת. העובדה שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו גורמת לבעל להתפייס ולוותר על קפידתו, משום שהוא אינו חושש שנדרי אשתו יגררו עונש שיפגום בחייהם המשותפים, שהרי "בעון נדרים בנים מתים" – שבת לב ע"ב.

אגב דבריהם חידשו התוספות חידוש משמעותי: כשהחכם עוקר את הנדר, הוא מפקיע גם את עונשו של מי שעבר על הנדר קודם לכן. חידוש זה בא לידי ביטוי גם בדבריו של הרשב"א (שו"ת הרשב"א ה, סח), שהתיר לאדם שנדר נדר העלול לפגוע בשלום בית לעבור על נדרו ולהישאל עליו מאוחר יותר, משום שלאחר שיישאל על הנדר יתבטל גם עונשו:

"ומשיאין לו עצה משום שלום הבית, וכשיתירו לו נדרו לא ישאר עליו עונש הנדר מפני שחכם עוקר הנדר מעיקרו".

אולם קשה לקבל באופן מלא את הסברה שעונשו של העובר על הנדר יתבטל לחלוטין משעה שהחכם התיר, שאם כן – ביטלת כל תורת נדרים ועונשם, וכל מי שעבר על נדרו ילך אצל חכם ויתיר לו (אומנם, יש נדרים שאי אפשר להתירם, כגון נדר לדבר מצווה, ואכמ"ל). קושי זה מתחזק לאור סברתם של רבים מן האחרונים, שהחכם עוקר את הנדר "מכאן ולהבא למפרע" (לא נאריך בביאור הדבר, ונסתפק בהבנה הפשוטה שהחכם אינו עוקר את הנדר למפרע ממש, אלא שמכאן ולהבא רואים את הנדר כאילו הותר למפרע. להרחבה עיינו בדברי הגרי"ז בסוף הלכות נזירות).

ואכן, בעל 'שער המלך' (שבועות ו, ה) צמצם מעט את החידוש, והסביר שהרשב"א התבסס לא רק על התרת החכם לאחר זמן אלא על כך שהחרטה, שמכוחה יתיר החכם את הנדר, הייתה עוד קודם שהנודר עבר על נדרו. כך יכולה התרת החכם להתבסס על החרטה שמעיקרא ולהתיר את הנדר כבר משעת החרטה.

הסבר זה מתאים לשיטת הרשב"א, אך עדיין נותרה שיטת התוספות, שלגביה קשה להסביר כך, שהרי סוגייתנו לא חילקה בין חרטה שהייתה מלכתחילה ובין חרטה שהתעוררה רק בשעה שהאישה באה לפני החכם.

אולם אפשר שיש להשיב על כך לאור הבחנה בין שני סוגים של עונשי נדרים: כפי שהזכרנו לעיל, עונשם של הנדרים שונה מעונשים אחרים בכך שהוא עלול להוביל לפגיעה במשפחתו של האדם, ולא רק בו עצמו. אפשר שעונש מיוחד זה אינו שייך לגדרי הגמול הרגילים אלא מהווה מעין 'תוצאה' של הנדר – הנדר המחולל, הרובץ כביכול על האדם, פוגע בו ובמשפחתו. בנוסף, יש גם עונש בדיני הגמול הרגילים, ככל מי שעבר על דברי תורה, ועונש זה חל על האדם לבדו.

לפי סברת התוספות, הבעל חושש מעונשם המיוחד של הנדרים, העלול לפגוע גם בו ובילדיו, אך את העונש המיוחד הזה יכול החכם לעקור למפרע. את העונש השייך בכל דיני התורה אין החכם יכול לעקור, שהרי סוף סוף בשעת מעשה האישה עברה על דברי תורה, אך עונשו של חטא זה אינו משפיע ישירות על הבעל, והוא חל על האישה בלבד, ולכן אינו מוביל לביטול הקידושין.