כתובות | דף עט | נפלו לה פירות מחוברים

בכל נכסי האישה נאמר הכלל שהקרן שייכת לה והבעל אוכל פירות. במשנה שבסוגייתנו מבואר כי גם כאשר נופלים לאישה 'פירות', קונים בהם קרקע לאישה והבעל אוכל את פירות הקרקע, אך התנאים נחלקו במקרה שבו נופלת לאישה קרקע עם פירות מחוברים:

"פירות המחוברים בקרקע – אמר ר' מאיר: שמין אותה כמה היא יפה בפירות וכמה היא יפה בלא פירות, ומותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וחכמים אומרים: המחוברים לקרקע – שלו".

דעת רבי מאיר מובנת היטב מסברה. לשיטתו, כל הנכסים הנופלים לאישה שייכים לה, ויש לקנות במלוא שוויים קרקע עבור האישה. ממילא, יש לשום את ערך הפירות המחוברים ולקנות בו קרקע. לעומת זאת, חכמים סבורים שהבעל יכול לאכול בעצמו את הפירות המחוברים, ולכאורה שיטתם קשה: מדוע יהיו הפירות של הבעל ולא של האישה?

נראה שאפשר להבין שיטה זו בשתי דרכים:

א. הפירות בטלים לקרקע, כלומר הקרקע נתפסת כמכלול אחד הכולל גם את הפירות המחוברים, וממילא אין הם נחשבים כ"פירות" שנפלו לאישה אלא כחלק מן הקרקע.

ב. מהות תקנת דין אכילת הפירות של הבעל היא יצירת מצב שבו הבעל אוכל מפירות נכסי אשתו, וממילא אכילת הפירות המחוברים נכללת בתקנה (זאת בניגוד לדעת ר' מאיר, הסבור שלבעל יש זכות של "גוף לפירות" בכל נכסי האישה, וממילא גם בפירות המחוברים יש לו רק זכות של "גוף לפירות").

נראה שבשתי האפשרויות הללו תלויה מחלוקת התנאים בהמשך המשנה. במשנה הובאה דעת רבי שמעון, הסובר ש"פירות המחוברים לקרקע – בכניסתה שלו, וביציאתה שלה", ובגמרא מבואר שרבי שמעון וחכמים נחלקו בדין הפירות המחוברים לקרקע בשעת יציאת האישה. לדעת חכמים, הפירות המחוברים בשעת היציאה שייכים לבעל, ואילו לדעת רבי שמעון הם שייכים לאישה. נראה שמחלוקת זו תלויה בהבנות שהוצעו לעיל: לדעת רבי שמעון, הפירות המחוברים לקרקע בטלים לה, וממילא כאשר האישה יוצאת ולוקחת את הקרקע היא לוקחת גם את הפירות המחוברים לה, ואילו לדעת חכמים הפירות אינם חלק מן הקרקע, אלא שלבעל יש זכות של אכילת פירות הנכסים, וממילא בין בכניסתה ובין ביציאתה שייכים פירות הקרקע לבעל.