כתובות דף עח - האישה שנפלו לה נכסים

  • הרב אברהם סתיו

חכמים תיקנו שנכסי אישה נשואה יהיו ברשות בעלה במהלך תקופת הנישואין, הוא יאכל את פירותיהם, ולא תהיה לאישה רשות למוכרם. במהלך תקופת האירוסין אין הבעל אוכל את הפירות הנכסים, והמשנה דנה האם האישה יכולה למוכרם:

האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס, מודים ב"ש ובית הלל, שמוכרת ונותנת וקיים. נפלו לה משנתארסה, ב"ש אומרים: תמכור, ובית הלל אומרים: לא תמכור. אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה - קיים.

המשנה מחלקת בין נכסים שנפלו לאישה קודם אירוסיה, אותם היא יכולה למכור לכתחילה לכל הדעות, לנכסים שנפלו לה לאחר אירוסיה, שאותם סבורים בית הלל שאסור לה למכור לכתחילה. מה ההבדל בין שני המקרים? ומדוע זה משנה מתי נפלו הנכסים? הגמרא (עח ע"א) מסבירה זאת כך:

מאי שנא רישא דלא פליגי, ומאי שנא סיפא דפליגי? אמרי דבי רבי ינאי:... רישא - ודאי בזכותה נפלו, סיפא - אימר בזכותה, אימר בזכותו, לכתחלה לא תמכור, אם מכרה ונתנה - קיים.

הגמרא מסבירה שכאשר נפלו הנכסים לאישה בשעת האירוסין "אימר בזכותו נפלו". רש"י (ד"ה אימר) הבהיר:

דאירוסין עושה ספק נישואין שמא תבא לידי נישואין שמא לא תבא.

כלומר, אירוסין הם מצב של ספק: אם האישה תינשא בסוף, יתברר שהנכסים נפלו מלכתחילה לרשות הבעל, ואם לא תינשא יתברר שלא נפלו לרשותו. ממילא, לכתחילה אסור לאישה להפקיע את זכות הבעל, אך בדיעבד אי אפשר להוציא ממנה כי ייתכן שהנכסים שייכים לה באופן בלעדי.

גישה זו יוצרת כמה קשיים בהבנת הסוגיה. קושי אחד העלו התוספות (ד"ה סיפא):

תימה אם כן לב"ה נמי תמכור לכתחילה דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק שלה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי!

כלומר, אם מדובר במצב של ספק, ראוי ללכת אחר המוחזק, שהוא האישה, ולהתיר לה למכור לכתחילה. נדמה שיש בקושיית התוספות משהו מעבר לחשבון ההלכתי: בכל דיני ממונות אנחנו מכריעים ספיקות בדרכים שונות (כגון הליכה אחר המוחזק), ולא מצינו שמצב של ספק יוצר דין 'לכתחילה' ודין 'בדיעבד'.

שאלה נוספת שיש לשאול היא: מה קורה כאשר ידוע שהאישה נישאה או לא נישאה? כלומר, אם הדין תלוי בספק המציאותי - אם תינשא או לא תינשא, אזי ראוי לבחון לבסוף את המציאות, ואם האישה נישאת יש להפקיע למפרע את נכסיה מן הקונה.

משום כך יש מקום להבין (אולי גם בלשון הבבלי) כדברי הירושלמי (כתובות ח, א):

מה בין עד שלא נתארסה מה בין משנתארסה? עד שלא נתארסה לזכותה נפלו משנתארסה לזכותה ולזכותו נפלו.

מן הירושלמי עולה שתקופת האירוסין איננה תקופה של ספק, אלא תקופת ביניים, "לזכותה ולזכותו נפלו". נראה שכוונת הירושלמי היא שחכמים תיקנו מלכתחילה שהבעל יאכל מן הפירות רק לאחר הנישואין, אך אסרו לכתחילה על האישה למכור את נכסיה כבר מזמן האירוסין.