כתובות דף פא – ספק סוטה שמת בעלה

  • הרב ירון בן צבי

ככלל אשה המשנה תחת בעלה מפסידה את הכתובה שלה. הגמרא בסוגייתנו מביאה משנה ממסכת סוטה הדנה באשה שהתאלמנה קודם שהשקו אותה מהמים המארררים, מוגדרת כספק סוטה:

"מתו בעליהן עד שלא שתו – בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתה ולא שותות, ובית הלל אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובה".

לדעת בית הלל כל עוד האשה לא שתתה מהמים, הרי שהספק לא נוקה ועל כן יש גם ספק האם היא זכאית לכתובה. מצב מסופק זה גורר פסיקה שאותה אישה לא נוטלת את כתובתה משום שהיורשים הם המוחזקים בממון והאשה היא זו שמבקשת להוציא אותו מהם. לדעת בית שמאי, משום שלא משקים סוטה אלא בחיי בעלה האישה לא שותה מהמים, ומקבלת את הכתובה משום שהיא זו שמוגדרת כמוחזקת מדין של שטר העומד להיגבות 'כגבוי דמי', וממילא אותה האשה מוחזקת בממון אף יותר מאשר היורשים, ודווקא היורשים הם שנחשבים למי שמבקשים להוציא ממון מחזקתו.

דברי בית שמאי דורשים ביאור שכן עשתה תורה ספק כוודאי בסוטה שנסתרה (סוטה דף כח), ואם כן לא מובן מדוע עליה ליטול כתובה. כלומר, באופן עקרוני הדין צריך להיות שמתייחסים אלה כאל אישה שוודאי נטמאה עד שיוכח אחרת. ייתכן לומר כי לא די בכך שנאסרה סוטה על בעלה, אלא שנדרש כי תיאסר על בעלה לגמרי, דבר אשר אפשרי רק במידה ותשתה מהמים המאררים, שכן יתכן שאשה תשתה מהמים ויתברר כי היא לא זינתה ואזי היא מותרת לבעלה. דהיינו, הדיון הוא על שתיית המים המאררים והמסקנה בנוגע לאי שתיית המים, ומשום שבנוגע לשתיית המים יש לנו ספק שקול האם אותה אשה תתגלה כמי שלא חטאה או שמא תתגלה כמי שחטאה, ההתייחסות אל השאלה האם הפסידה כתובתה או לא נידונה גם היא מכוח ההתייחסות לספק זה.