כתובות | דף פה | דין על פי אומדנא

ברוב סוגיות הש"ס מוצגים דיני הממונות כמערכת חוקים סדורה עם כללים נוקשים וקשוחים: שטר החתום על ידי עדים יכול להוציא ממון, עד אחד מחייב בשבועה וכן הלאה. בסוגייתנו מובאים כמה מקרים שהמשותף להם הוא החריגה מסדרי הדין הרגילים בשל אומדנות שונות:

"ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא: ידענא בה דחשודה אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה... קים לי בגוה... אמר רב פפא, השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה, קרענא שטרא אפומיה. קרענא סלקא דעתך? אלא מרענא שטרא אפומיה".

בסיפור הראשון סמך רבא על עדות אשתו (בת רב חסדא) כדי להגדיר אישה שנתחייבה שבועה כחשודה שדינה הוא שבעל-דינה נשבע ונוטל. כלומר, על אף שאישה פסולה לעדות, סמך רבא על כך שהיא נאמנת בעיניו כדי להפוך את הדין על פי דבריה. מכך למד רב פפא שיש משמעות לאומדן דעתו של הדיין, ולכן הוא יכול לסמוך על אדם נאמן המעיד ששטר מסוים פסול כדי לפוסלו. בנקודה זו חילקה הגמרא בין קריעת השטר, שאי אפשר לבצע על פי אומדנא, ל"הרעת השטר" שאפשר לעשותה באופן זה.

מה החילוק שבין קריעת שטר להרעתו? מהי בכלל "הרעה" של שטר? ומדוע אי אפשר לקרוע אותו?

רש"י על אתר ביאר:

"קרענא ס"ד – וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו, אפוקי ממונא הוא, ותרי בעינן. מרענא – ולא אזדקק לגבות באותו שטר, ומקרע נמי לא קרענא ליה".

רש"י כותב שאי אפשר לקרוע את השטר משום שאי אפשר להוציא שטר מבעליו על ידי עד אחד. מדבריו עולה (וכן מפורש יותר בתוספות ד"ה מרענא) שהאומדנא של הדיין מספיקה רק כדי להכשיר לעדות אדם הפסול על פי התורה (כגון אישה או קרוב), ולא כדי להכריע את הדין כולו.

אומנם, מדברי הרמב"ם (סנהדרין כד, א) עולה שיש לאומדנא תפקיד מכריע יותר:

"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה... שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת. אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".

מדברי הרמב"ם נראה שלאומדן הדעת של הדיין יש משקל מכריע, עד כדי כך שהוא רואה צורך להתאמץ ולהצדיק את הצורך בדיני עדויות. וכעין זה כתב הרא"ש בתשובתו (קז, ו), שנפסקה גם בשולחן ערוך (חושן משפט טו, ד):

"וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש".

לאור דברים אלו יש לשאול: מדוע באמת לא קרע רב פפא את השטר על פי אומד דעתו? הסבר אחד אפשר למצוא בדברי הפני יהושע. לדעתו, דווקא כאשר הנתבע נראה בעיני הדיין כרמאי הוא יכול להוציא ממנו ממון, אך כאשר התובע נראה כרמאי אין להוציא את שטרו אלא רק להסתלק מלדון אותו, כמבואר בשולחן ערוך (שם, ג). באופן אחר אפשר לומר שהאומדנא בסוגייתנו לא הייתה אומדנא ישירה, כלומר רב פפא לא קיבל את הרושם שהשטר פסול מתוך עצם המפגש עם בעלי הדין או מראה השטר, והאומדנא היחידה שלו הייתה שרב מרי (שהעיד שהשטר פסול) הוא אדם נאמן שאפשר לסמוך על עדותו גם אם הוא במקרה קרוב או פסול, וממילא אין באומדנא זו כדי להעניק לרב מרי מעבר לכוחו של עד אחד.