דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף פו | פריעת בעל חוב מצווה

בגמרא בסוגייתנו נאמר:

"אמר ליה רב כהנא לרב פפא: לדידך, דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי?       
אמר ליה: תנינא, במה דברים אמורים – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו".

הגמרא דנה בגישת רב פפא, שלפיה "פריעת בעל חוב מצוה", כלומר החיוב המוטל על בעל החוב לפרוע את חובו איננו מהווה שעבוד ממוני של נכסיו כלפי המלווה, אלא מצווה ככל המצוות, ולכן יש לדון גם בכפייה על קיומה ככפייה על שאר מצוות עשה שבתורה. לאור זאת יש לשאול: באיזו מצווה מדובר?

בשאלה זו נחלקו הראשונים. רש"י על אתר (ד"ה פריעת) כתב:

"מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב 'הין צדק' שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק".

אולם הריטב"א (ד"ה לדידך) הביא את דברי התוספות, שחלקו על רש"י:

"פרש"י ז"ל מדכתיב 'הין צדק' ודרשינן שיהא הן שלך צדק, והקשו עליו בתוספות דההיא הא אוקימנא בבבא מציעא לענין שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, ואילו הכא פיו ולבו היו שוין כשלוה לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע. 
לכך פירש ר"י ז"ל דנפקא ליה מדכתיב 'האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט'".

התוספות הקשו על רש"י שבגמרא בבבא מציעא נאמר שדרשת "הין צדק" איננה מחייבת את האדם לעמוד בדיבורו אלא רק להתכוון לדבריו בשעה שבה הוא מדבר. על כך יש להשיב שדברי הגמרא הללו נאמרו כדי ליישב את השיטה ש"דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה", ואילו להלכה קיימא לן ש"יש בהם משום מחוסרי אמנה", היינו שמוטלת על האדם חובה גמורה לעמוד בדיבורו.

על כל פנים, ר"י מציע מקור אלטרנטיבי לזה של רש"י: "האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט". מפסוק זה עולה שעל בעל החוב לשלם את חובו, ומשום כך הוא מחויב להוציא את העבוט ולמשכן אותו אצל המלווה. נראה שיש פער מהותי בין שני המקורות, וננסה לחדד אותו. לדעת ר"י, החיוב על פריעת החוב הוא חיוב אימננטי לעצם מושג החוב, כלומר כאשר אדם חייב ממון לחברו, התורה מצווה עליו להשיב את החוב. לדעת רש"י, לעומת זאת, השבת החוב נובעת מסיבה חיצונית: הדיבור וההתחייבות של הלווה בשעת ההלוואה.

כדי לחדד הבדל זה נציג בקצרה את אחת השאלות המרכזיות שבהן דנו האחרונים בהקשר זה: אם פריעת בעל חוב היא מצווה, מדוע אנו אומרים ש"ספק ממון להקל"? הרי בספק מצווה דאורייתא חייבים להחמיר! בהקשר זה ידועה בעולם הישיבות תשובתו של הגר"ש שקאפ (שערי ישר ה, ב), שלפיה החיוב המשפטי לשלם את החוב קודם למצוות התורה, והתורה רק מצווה על האדם למלא את החובה המוטלת עליו על פי ההיגיון והמוסר הטבעי. משום כך, כאשר על פי דיני המוסר וההיגיון "ספק ממון להקל", כלל לא נוצר חיוב משפטי, וממילא גם לא נוצר על גביו חיוב הלכתי.

כעת יש לשים לב שסברה זו של הגר"ש שקאפ נכונה רק לפי שיטת ר"י, היינו שהמצווה נובעת באופן פנימי מן החיוב, וממילא היא יכולה להשתנות על פיו. אך לפי שיטת רש"י המצווה נובעת באופן חיצוני מן ההתחייבות של האדם בשעת ההלוואה, וממילא גם אם ה"מוסר האנושי" היה פוטר את האדם מתשלומי ספק ממון, ראוי היה לחייב אותו כדי שלא יפר את דיבורו והתחייבותו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)