כתובות דף פח – בכלל מאתיים מנה

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו אנו עוסקים בדברי המשנה על מקרה בו יש עד אחד אשר מעיד כי אישה קיבלה את כתובתה. בסוגיה נאמר כי אם תתבע אותה אישה כתובה נוספת, היא תוכל לעשות זאת רק לאחר שתשבע. בגמרא מבואר ששבועה זו היא תקנת חכמים  בכדי לפייס את דעתו של הבעל. הסיבה לכך היא שככלל עדות של אדם אחד מספיקה בכדי לחייב בשבועה, ותקנו חכמים שבמקרה דנן האשה תהיה צריכה להישבע בכדי להכחיש את העד שמסייע לדברי הבעל.

בגמרא מובאים דבריו של רב פפא שהציע כי קיימת דרך לחייב את האשה בשבועה דאורייתא*; הצעתו היא שהבעל יתן לאשה בפעם השניה את דמי הכתובה בפני עד ולאחר מכן יביא את העד מהפירעון הראשון ואת העד מהפירעון השני לבית הדין ושניהם יעידו כי הבעל פרע לה את הכתובה. באופן זה, הדמים הראשונים אותם נתן יחשיב כהלוואה. כך, אם תאמר האישה שהבעל  לא נתן לה את הכסף בפעם הראשונה, יהיה ביכולתו לחייב אותה בשבועה דאורייתא משום שיש עד על התשלום הראשון ממנו היא מנסה להיפטר (בנוסף, על הלוואה זו אין שיעבוד קרקעות שהרי מדובר בתביעה של חוב ולא של כתובה).

רב שישא ברי דרב אידי מקשה על דבריו של רב פפא: 'היאך דמיך סהדא קמא אסהדא בתרא'; לפי פירושו של רש"י (ד"ה היכי סמיך) רב שישא למעשה מעלה את הטיעון המתבקש – העד הראשון והעד השני מעידים על תשלום שונה ואם כן נמצא שעל כל אחד מהמקרים יש אך ורק עד אחד וממילא תוכל האשה להישבע כפי דין המשנה ולגבות הכתובה פעם נוספת. הקושי בדברי רש"י הוא שבמסכת סנהדרין (דף ל עמוד ב) אנו למדים שניתן לצרף שתי עדויות נפרדות לעדות אחת**:

"רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה" (שם).

לדעת רבי יהושע בן קרחה, אין צורך בעדות אחת משותפת. הגמרא שם בדף לא ע"א קובעת שאפילו אם העדים הכחישו אחד את השני בפרט מסוים, אם שניהם מעידים כי חייב חוב הרי שעדותם מתקבלת. לדעת בית הלל כלל זה נכון אף אם יש פער בסכום החוב: 'שיש בכלל מאתים מנה'.

האמור לעיל צריך להבחן אל מול האמור במסכת מכות דף ו ע"ב, במשנה שם נאמר, שכדי לחייב אדם מיתה צריכים שני העדים לראות את העבֵרה יחדיו; אפילו ראוה שניהם באותה שעה, אלא שעמדו במקומות שונים, אין עדותם מצטרפת. הגמרא מעירה שדין זה נאמר רק בעדות נפשות, אבל בדיני ממונות, אפילו לא ראו העדים את המעשה יחדיו, עדותם מצטרפת. דומה שההבחנה החדה הזאת שמבחינה הסוגיה במכות בין עדות נפשות לעדות ממונות, תבהיר גם את הפער העקרוני בדעת רבי יהושע בן קרחה. מסתבר, שלדעתו יש הבדל מהותי בין עדות נפשות לעדות ממונות. עדות נפשות עוסקת באדם ודיני ממונות, לא עוסקים באנשים, אלא בממון שלהם. בשונה מדיני נפשות בהם דרשה התורה שניים שראו את המעשה באותו הזמן ושמעידים על כך ומכוח זה יש סמכות לדון את האדם לאשמה, בדיני ממונות מדובר רק על בירור הנושא וקבלת פרספקטיבה של יותר מאדם אחד על אירוע וממילא מובן מדוע העדויות יכולות להיות מפוצלות שהרי 'בכלל מאתיים מנה'.

יש שהסבירו כי לא מדובר על כך שלא ניתן לצרף את העדויות, אלא שאם נעשה זאת ממילא נמצאנו במצב בו יש רק עדות על מקרה אחד ולא על שני המקרים.

הרב יהושע פלק הציע לחלק בין הסוגיות, לדבריו מסכת סנהדרין מדובר על שתי הלוואות ואילו בסוגייתנו מדובר על שתי כתובות או כתובה והלוואה. על כן, לא כל מה שנכון בנוגע לשתי הלוואות נכון גם לענייני חוב אחרים. דהיינו, כאשר מדובר על עד אחד שמחייב את האדם בשבועה  ואם לא רוצה להישבע הוא צריך לשלם אזי העדים מצטרפים אלא שבסוגייתנו מדובר על עד פרעון שאינו מחיב בשבועה מהתורה ולכן רש"י צדק בכך שאמר שהאשה יכולה לתבוע את הבעל בשלישית.

_________

* שבועה חמורה יותר שנשבע בשם (או בכינוי) ונקיטת חפץ, מה שלא נדרש בשבועה דבנן.

** וכן נפסק להלכה (חושן משפט ל, ו).