דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף צה | רשע ערום

במהלך הדיון בסדרי הגבייה של בעלי חובות שונים דן אביי במקרה שבו אדם הקנה קרקע לאישה והתנה שלאחר שהאישה תמות, הקרקע תעבור לאדם אחר. אביי קובע שאם האישה נישאה, הבעל נחשב כאילו קנה ממנה את הקרקע, ולכן גם כאשר האישה תמות הקרקע תישאר בידי הבעל, ולמעשה לעולם לא תגיע לידי האדם שהיא יועדה לו.

על כך שואלת הגמרא:

"ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי, איזהו רשע ערום – זה המשיא עצה למכור בנכסים...".

הגמרא מקשה כיצד ייתכן שאביי אמר שכאשר האישה נישאת הבעל זוכה בנכסים, שהרי הוא עצמו קבע שאדם המייעץ לעשות כך, ולהפקיע את הנכסים ממי שעתיד היה לזכות בהם, נחשב "רשע ערום", שאף שהוא נוהג בעורמה ועצתו על פי הדין, הרי הוא רשע ואין ראוי לעשות כך.

הגמרא מתרצת שאכן אביי לא אמר שכך כדאי וראוי לעשות, אלא רק אמר את הדין הנוהג כאשר בכל זאת האישה נישאה, ולכן נקט בלשון "עמדה ונישאת" ולא אמר "תינשא". על כך הקשה הריטב"א: "ודקארי לה, מאי קארי לה?" – הלוא ברור שהלשון "עמדה ונישאת" אינה מלמדת שראוי להפקיע את הנכסים.

הריטב"א מציע שני תירוצים, ואנו נתמקד בתירוץ הראשון, שהריטב"א מכנה אותו "יותר נכון":

"דאיהו (=המקשה) סבר דכיון דהא מלתא דהערמה הוא, ואיתתא לנשואין קיימא, לא הוה לן לארוכי בה כולי האי ואפילו בלשון דיעבד, והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונשאת לא חיישינן לקלקולא, ויגדיל תורה ויאדיר".

על פי תירוץ זה הקושיה לא התבססה על ההנחה שלשונו של אביי מרמזת שראוי להפקיע את הנכסים מן האדם שהיה עתיד לקבלם, אלא על כך שעצם העיסוק בדבר שהעצה לגביו אסורה בעייתי: הלוא דבריו של אביי ודאי יתפרסמו ויישמעו, ובעקבות זאת עלולים אנשים ללמוד דרכים להרע ולמכור מן הנכסים המדוברים.

הדברים עשויים להתקשר לשאלה יסודית בדרכי הוראת ההלכה: האם ראוי לרב לומר את דבריו כפי שהם, בלא כחל וסרק, או שעליו להצניע הלכות מסוימות, העלולות להביא לידי מכשלה (בדומה למה ששנינו "אין דורשין בעריות בשלושה")? שאלה זו גדולה וכבדה, ולא נוכל להאריך בה במסגרת זו, ונסתפק בדבריו של הריטב"א, שמהם עולה שאכן יש לחשוש לכך, אלא שכאשר הרב מבהיר בפירוש שהדברים אינם ראויים, די בהבהרה זו.

אומנם, ייתכן שבסוף לשונו של הריטב"א רמוז הסבר נוסף לכך שאביי היה יכול לומר את דבריו, והסבר זה מתמודד עם היבט אחר של הבעייתיות לכאורה בדבריו אביי. כדי להבין זאת עלינו לעמוד על חומרת מעשהו של הרשע הערום, המשיא עצה למכור נכסים העתידים להגיע לאדם אחר. כך הסביר זאת הרשב"ם (בבא בתרא קלז ע"א):

"ערום – דאהנו מעשיו, והרי הוא חוטא ולא לו. ומיהו המוכר עצמו, דהיינו ראשון, לא מקרי רשע, ואף על גב דלכתחלה אסור לעשות כן, דלא חמיר איסוריה, שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות בהן כרצונו".

לפי הסבר זה, על אף שמכירת הנכסים אינה ראויה (ובלשונו של הריטב"א בתשובותיו סימן ע"ט – אינה "דרך טובים"), העושה כן אינו נחשב רשע. דווקא אדם המתעבר על ריב לא לו ויועץ עצה הגורמת נזק לאדם שהנכסים היו אמורים להגיע אליו נחשב "רשע ערום". ואכן, בעקבות הבנה זו עסקו הפוסקים (ראו בשולחן ערוך אבן העזר קב, ז, לאור דברי הגמרא בבבא בתרא קעד ע"ב) במקרים שונים שבהם ראוי לייעץ עצה כזו, משום שמסיבות שונות ראוי לסייע לבעל הדין האחד כנגד חברו.

אם כן, נראה שהנימוק "יגדיל תורה ויאדיר" מצטרף להתיר את דבריו של אביי: כיוון שאביי אמר את דבריו כדי להגדיל תורה ולהאדירה, הרי שהוא כבר אינו מתעבר על ריב לא לו.

לפי דברינו, תירוצו של הריטב"א כפול, כיוון שהוא מתמודד עם בעיה כפולה:

  • יש חשש שיהיו מן השומעים שילמדו מתוך דברי אביי דרכים להרע.
  • הגדרת אביי, פוסק ההלכה הבוחר לעסוק בהרחבה בסוגיה המלמדת דרכי עורמה ורמאות, כ'יועץ' הנחשב "רשע ערום".

כנגד זה בא התירוץ הכפול: כנגד החשש שמא יהיו שיבינו את דבריו של אביי שלא כראוי בא ההסבר שהוא אומר את דבריו בלשון המבהירה שכוונתו לשלילת המעשה ולא לתמיכה בו, וכנגד הטענה שהוא עצמו "רשע ערום" בכך שהוא מפרסם את הדברים וגורם להפצתם בא ההסבר שכוונתו רק להגדיל תורה ולהאדירה, וממילא אינו מתעבר על ריב לא לו אלא פועל למען מטרה חשובה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)