כתובות דף צה – 'נחת רוח'

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת במקרה בו אדם שהיה נשוי לשתי נשים מכר את השדה המשועבדת לכתובות הנשים; הגמרא דנה בדברי המשנה, בה נאמר שהאישה הראשונה של הבעל אמרה ללוקח השדה 'דין ודברים אין לי עמך'  וקבעה שהיא לא תגבה את כתובתה מחמת השעבוד של הקרקע ממנו, שבין אם הדבר נעשה בכתב ובין אם נעשה בעל פה, אין לכך משמעות קניינית משפטית משום שאין זו לשון של הקנאה אלא גילוי רצון בלבד, ורק בלשון הקנאה עובר דבר מבעלות של אדם אחד לבעלותו של אחר. מסיבה זו מוצעים הסברים נוספים להעמדת המשנה. אחד ההסברים שנדחה הוא במקרה שנעשתה פעולת קניין עם האישה; במצב זה, האישה יכולה לומר שלא התכוונה למחול באמת ללוקח:

"אלמא שיכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי"

 כלומר, האישה יכולה לומר שהיא מסכימה למכירה. רבי שמואל בן מאיר בבא בתרא דף מט ע"ב ד"ה צימא נחת רוח עשיתי לבעלי); מסביר שהכוונה היא שהאישה הסכימה למכירה רק בכדי שהבעל לא יכעס עליה, אבל לא הייתה באמת הסכמה שלה למכירה.

"שמכרתי לו שלא יכעס עלי אבל לא היה בדעתי להקנות דלא דמי לתליוהו וזבין דזביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקניה אבל הכא דליכא אונס כ"כ לא גמרה ומקנייה".

לדבריו, משום שלא מדובר באונס גמור, לא ניתן לדמות את המקרה לדין של 'תליוהו וזבין' שמכירתו מכירה; הרמב"ן מתקשה בקבלת הסבר זה משום שאם אכן כדבריו לא מדובר באונס, אז מדוע לא חלה המכירה? לכן הוא כותב שהמקרה המדובר הוא המצב שהאישה לא קיבלה כסף תמורת המכירה, אך אם היא כן קיבלה כסף יש תוקף למכירה.

אפשר להסביר את דברי רבי שמואל בן מאיר בכך שאמנם לא היה אונס גמור אבל ברור לכל שהיא לא הסכימה למכירה אלא בכדי שיהיה שלום בינה לבין בעלה. מסיבה זו, לאחר שהיא התגרשה או התאלמנה, שוב אין קיימת הסיבה שלשמה היא התרצתה למכירה, והמכירה בטלה.