דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף צח | אונאה בקרקעות

המשנה בדף צ"ח עוסקת באלמנה שמכרה מן הנכסים כדי לגבות את כתובתה, אך קיבלה עבורם שווי בלתי מדויק. המשנה מבחינה בין מצב שבו האלמנה מכרה נכס ששוויו גדול מכתובתה, ובו המכר בטל מעיקרו, ובין מצב שבו האלמנה מכרה נכס ששוויו בתחום כתובתה, אך קיבלה עבורו תשלום גדול או קטן מכדי שוויו. הריטב"א מחדד את ההבחנה בין המקרים, ומסביר:

"וטעמא משום דכל היכא דאוזילא בדנפשה, כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה, הרי הוא כאילו היא מוכרת משל עצמה, ואין אונאה לקרקעות, אבל היכא דאוזילא בדיתמי, דהיינו במה שהוא יותר מכתובתה, הוויא כשליח, וחוזר המכר בכל שהוא, כדאיתא בסיפא".

הריטב"א מתייחס לחקירת היסוד בעניין גביית כתובת אלמנה, ולמעשה ביחס לגביית בעל חוב בכלל. החקירה נסובה סביב השאלה אם בעל החוב גובה משל עצמו, שכן הנכס משועבד לו, או שמא הוא גובה משל החייב. הריטב"א מכריע בפירוש שאלמנה נחשבת "מוכרת משל עצמה", משום שהנכסים משועבדים לה, ורק אם מכרה יתר על כתובתה הרי היא כמוכרת נכסי אחרים, והדבר אינו בסמכותה.

בתוך דבריו מתייחס הריטב"א ברמז לשאלה שהעלה התלמוד הירושלמי כאן, ואשר הטרידה את הראשונים (ראה רש"י, תוספות ועוד). מן המשנה עולה שאם האישה מכרה נכס שווה מאתיים במנה היא קיבלה את כתובתה, אך לכאורה מדובר במקרה קלאסי של אונאה: שווי הנכס מאתיים, והלוקח רימה את האישה ביודעין או בלא יודעין ושילם לה רק מחצית מן השווי האמיתי! האין המקח בטל במצב כזה?

הריטב"א פותר את הקושי בפשטות, וקובע על פי המשנה במסכת בבא מציעא (נו ע"א) שאין אונאה בקרקעות. אומנם, עדיין יש לשאול: מהי משמעותה של קביעה זו? האם קרקעות נמכרות בכל מחיר, בלי כל קשר למחירן האמיתי? הרמב"ם (מכירה יג, ח) הבין שאומנם כך, ופסק דברים כפשוטם:

"אלו דברים שאין להם הונייה: הקרקעות... אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהן הונייה".

על פי גישה זו אין כל קושי בסוגייתנו, שכן מכירת קרקע, אף במחיר מופקע, שרירה וקיימת. נראה שהסברה בכך היא שקרקע איננה ממון במובנו הרגיל. הקרקע מחזיקה את האדם, ולא הוא מחזיק אותה, וממילא גם שווייה סובייקטיבי ואין בו אונאה.

המקור לאיסור אונאה מצוי בפרשת בהר (ויקרא כה, יד-טו):

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ".

הפרשייה עוסקת במכירת קרקעות, ומחייבת את המוכר והקונה לחשב את המחיר ביושר, בהתאם לעובדה שהקרקע תשוב לבעליה ביובל. הרמב"ן בפירושו לתורה אכן תמה: הכיצד למדו חז"ל שאין אונאה בקרקעות, כאשר הפרשייה עצמה עוסקת אך ורק בקרקעות? הרמב"ן מציע תשובה מקורית:

"אבל רבותינו אמרו שאין אונאה לקרקעות... והמקרא הזה כפי פשוטו בקרקעות הוא! אבל על כרחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן...    
ואני חושב עוד סברא, שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו, בין במטלטלים בין בקרקעות, שבהן דיבר הכתוב 'אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל', שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו, אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח, וביטול מקח ביותר משתות, ומזה בלבד מעטו הקרקעות...".

הרמב"ן מבחין בין איסור אונאה ובין תשלומי אונאה. לדעתו, עצם איסור האונאה מבוסס על מרמה וגזל (ראה בבא מציעא דף ס"א), ועל כן ברור שהוא אסור בין במיטלטלין ובין בקרקעות, אך החובה לשלם ולפצות את המתאנה היא חובה מדברי חכמים, אשר תוקנה רק במכירת מיטלטלין.

גישת קרובה לזו של הרמב"ן מצויה בתוספות (בסוגייתנו ובסוגיות המקבילות) בשמם של רבנו חננאל ורבנו תם. לדבריהם, אין אפשרות לבטל לחלוטין את דיני אונאה מן הקרקעות. כוונת המשנה במסכת בבא מציעא היא ששיעורי האונאה בקרקעות שונים מאלה שבמיטלטלין. במיטלטלין סטייה של שישית מן המחיר כבר נחשבת אונאה, ואילו בקרקעות רק סטייה של 50% ומעלה תיחשב אונאה. התוספות בסוגייתנו מעירים שלנוכח שיטה זו יש להניח שהסטייה במשנה לא הייתה של מאה שלמים (שווה מנה במאתיים) אלא של מעט פחות מכך, דאי לאו הכי המקח היה מתבטל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)