כתובות דף צ - בין קטן שהגדיל לגר שהתגייר

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף צ' ע"א מחדשת, שאם אדם נשא אישה בעודו קטן ולאחר מכן גדל והוסיפו לחיות יחד, וכן גוי שנשא גויה ולאחר מכן התגיירו יחד – יש להן כתובה. הגמרא מבארת, שהדברים אמורים דווקא ביחס לעיקר הכתובה, אך אם היתה התחייבות לתוספת כתובה בנישואין הראשונים שהיו בקטנות או בגויות, היא אינה נוהגת לאחר שגדלו או התגיירו.

התוספות כאן התקשו לבאר את ההלכה שבגמרא: אילו כוונת המשנה היתה שלאחר שגדלו או התגיירו מחוייבים בתוספת הכתובה, אף שההתחייבות לתוספת היתה בזמן שאיננו זמן חיוב, החידוש במשנה מובן. אך אם מדובר על עיקר כתובה בלבד, פשיטא שמחוייבים בו, שכן סוף סוף כעת מדובר על בר חיובא (גדול, גר) הנשוי לאישה, ואין לך אדם מישראל הנשוי לאישה ואינו מחוייב לה בעיקר כתובה?! ביישוב קושיה זו כותבים התוספות:

"ויש לומר דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אף על גב דכשגדלה או נתגיירה כבר היא בעולה, אפילו הכי יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נישואיה".

הנחת היסוד במשנה היא, שנישואי קטן או גוי הינם חסרי משמעות מבחינה הלכתית. התוספות מסבירים, שאף שאכן אין מדובר על נישואין של ממש, הרי שלעניין חיוב מאתיים לבתולה, ניתן לראות רצף בין הנישואין הקמאיים ובין הנישואין המאוחרים, וזהו החידוש שבסוגייתינו.

מסברה, ניתן היה לומר שהסבר התוספות מבדיל בין המקרים במשנה. על פי ההלכה, אין נישואין לקטן, ואף על פי כן יכול אביו להשיאו אישה. הדעת נותנת, שכאשר יגדילו יחד, ניתן לראות את נישואיהם כהמשך הנישואין הקודמים, ועל כן אם נישאה בתולה, כתובתה מאתיים כדין כל כתובה אחרת, וכפי שהסבירו התוספות. ברם, "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". המהפך שעברו הגר ואשתו הגיורת הוא כה גדול, וקשה מאוד לומר שנישואיהם כעת ביהדותם מהווים המשך לקשר הקודם ביניהם.

הבחנה זו בין שני המקרים שבמשנה רמוזה, לדעת פרשנים רבים, בפסק הרמב"ם (אישות, י"א ז'):

"קטן אפילו בן תשע שנים ויום אחד שנשא אשה אין לה כתובה, ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל יש לה עיקר כתובה, וכן גר שנתגייר הוא ואשתו כתובתה מנה שעל מנת כן קיימה".

מדוע ביחס לגר כותב הרמב"ם בפירוש שכתובתה מנה בלבד, שבעוד שביחס לקטן שהגדיל כותב הרמב"ם עיקר כתובה? המגיד משנה מסביר זאת כך:

"וכתב רבינו מנה, לפי שכבר נתבאר שהגיורת שנתגיירה יתירה על בת ג' שנים ויום אחד ונשאת אחר כך אין לה אלא מנה, וכל שכן זו".

המגיד משנה סבור, שלדעת הרמב"ם "כל שכן" שמי שהתגיירה עם בעלה כתובתה מנה בלבד. אך התוספות חלקו על נקודה זו בדיוק: כתובת גיורת היא מנה, ואולם בגיורת שבה עסקינן כאן, מהווים נישואיה המשך לנישואין הקודמים, ודינה כבתולה!

באחרונים מצאנו התלבטות האם אמנם קיימת מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לתוספות בנקודה זו. בעל "חלקת מחוקק" (על השולחן ערוך אבן העזר, ס"ז י"א) טען שאין כלל מחלוקת. הרמב"ם עוסק, לדעתו, בגוי שנשא גויה אחרי גיל שלוש. במצב כזה, מראש ההלכה אינה מגדירה אותה כבתולה, ועל כן אף אם נראה את נישואיהם לאחר הגיור כהמשך ישיר של הנישואין הקודמים, הרי כאן המשך של נישואין שמעיקרא היה בהם חיוב מנה בלבד. הבית שמואל (על השולחן ערוך, שם) מציע שבהבנת דברי הרמב"ם הללו נחלקו המגיד משנה והבית יוסף. לדעת הבית יוסף בשיטת הרמב"ם, אף אם נישאה פחותה מבת שלוש שנים, הרי שבפועל בעת גיורה ויהדותה אין דינה כבתולה, וביאר בטורי זהב (אף הוא על השולחן ערוך שם):

"ונראה טעמו דאמרינן באיזהו נשך דף ע"א דקטן יש לו זכיה מדרבנן כיון דאחר שיתגדל יהיה ראוי לשליחות. אבל נכרי דלא אתא לכלל שליחות לית ליה זכיה. והכי נמי כאן אמרינן דיש לאשת הקטן זכות בשעת בעילתה כשהיתה קטנה כיון שלבסוף יהיה לה זכות זה מהני לה גם עתה משא"כ בנכריות שאין לה זכות דהא אין עומדת להתגייר אלא שדרך מקרה נתגיירו אח"כ על כן אין לה עכשיו בגירותה שום זכות שלעתיד".

דברי הט"ז מקבילים לחילוק כפי שהסברנו אותו: בקטן ישנה תשתית של אישות אף שהינו קטן, והנישואין שלאחר מכן םה המשך לתשתית זו, בעוד שבנכרי אין כל אפשרות להחיל אישות, ועל כן מדובר על נישואין חדשים וכתובתה מנה בלבד.