כתובות דף קא – 'בת אשתי'

  • הרב ירון בן צבי

המשנה בסוגייתנו עוסקת בדינו של אדם אשר התחייב לזון את בת אשתו (אשר נולדה לה מאיש אחר), בתנאים אליהם התחייב הבעל לאותה אישה בחוזה ובתוקפו (חמש שנים). ניתן להבין הסכם זה בשני אופנים:

א. מדובר בהסכם כלכלי שבו הבעל התחייב למתן מזונות של 5 שנים לבת, ולמעשה מדובר בסכום מסויים של כסף. כלומר, הדגש הוא לא ייעוד הכסף לבת אלא התחייבות של הבעל לתת כסף.

ב. מדובר בהסכם אישי, אשר במסגרתו הבעל מגדיר יחסים אישיים בינו לבית הבת של אשתו וכחלק מהגדרה זו קיבל על עצמו חובת מזונות לתקופה של חמש שנים.

מהאמור במשנה 'ניסת לאחר ופסקה גם עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חיים לזונה חמש שנים' ניתן להבין כי מדובר בהסכם כלכלי שבו הבעל התחייב בכסף, שכן למרות שהזוג התגרשו הבעל עדיין חייב לבת גרושתו את הכסף. מסוף דברי המשנה, לעומת זאת, (-'הפקחים היו כותבים על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי'), ניתן להבין כאפשרות השנייה.

התלבטות זו בין שתי האפשרויות ניתנת לבחינה גם מהמשנה בסוגייתנו. במשנתנו אנו למדים כי חובת האב לזון את ילדיו חלה אף אם אינם שוהים אצלו: 'לא יאמר הראשון: לכשתבוא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה'. מבואר, שאין הבעל יכול להתנער מחובת תשלום המזונות בטענה שהבת חיה עם גרושתו. כך גם במקרה בו הבן אינו מקיים חובת כיבוד כלפי אביו, אין בכך עילה לפטור האב מחובת תשלום המזונות.

רבי דוד הלוי (ט"ז חושן משפט סימן ס) כתב על מעשה בו היה אדם שהתחייב לבנו ולכלתו שיתן להם מזונות, דירה וסכום כסף קצוב ומת בנו לאחר הנישואין, והכלה תבעה את חלקה במה שהובטח לה. לדבריו, הדין הוא כפי הדין שמפורש במשנה שבסוגייתנו - האדם חייב לזון את הבת אף לאחר שהוא ואשתו התגרשו, ואפילו לאחר מיתתו חייבים היורשים לזון את הבת – שכן אנו לא אומרים שלא קיבל הבעל עליו את החוב אלא כל זמן שתהיה בת אשתו*[1] , ואין לו אפשרות להעלות טענה שכתב בת אשתו והתכוון רק לכך שכל זמן שהיא אשתו הוא מפרנס את הבת; שאם לא נאמר כן, לא מובן מדוע היה צורך לכתוב בסוף דברי המשנה את עניין 'הפקחים'. מסיבה זו הוא כותב שבדין זה של הכלה שתובעת את שהובטח לה, אף על פי שכתב בשטר שיתן לזוג, אין לומר כל זמן שהזוג קיים, שלא עדיף לשון זה מכתיבה בלשון 'בת אשתי'.

יחד עם זאת, ניתן להציע חילוק בין המקרים: בעוד שבסוגייתנו אין חובת מזונות של האם את הבת שלה וכל הסיבה שהבעל הסכים לזון את הבת הוא בכדי להתחבב על מי שעתידה להיות אשתו ויתכן לומר שעשיית נחת כלולה בהתחייבות של אדם לאשתו, במי שהתחייב לבנו וכלתו כל מעשהו היה לטובת בנו – ובנו הוא שחייב במזונות אשתו ועל כן שם השימוש בלשון זוג הוא בדווקא כל עוד הם זוג.

 

[1] ואפילו כתב בשטר בפורש בלשון 'שאני חייב לזון בת אשתי'.