כתובות דף קב – אלא בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת בדברים אשר ניתן להקנות אותם לאחר באמצעות דיבור. הגמרא דנה בדבריו של רב גידל:

"כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה".

המקרה בו אנו עוסקים הוא כזה שבו הורי החתן והכלה מתחייבים לתת לחתן ולכלה דברים מסויימים. לדברי רב גידל, דברים אלו נקנים ללא צורך במעשה קנין. רבי יום טוב אשבילי כותב בשם הרשב"ם כי רק במידה ונעשו קידושין מיד לאחר הסכמת התנאים בין ההורים, החתן והכלה זוכים במה שההורים הסכימו עליו, אך אם הקידושין נעשו לאחר זמן על החתן והכלה לעשות קנין בכדי לזכות בחפצים. טענה זו ניתן להוכיח מפשט הלשון 'עמדו וקידשו', כלומר קידשו מיד לאחר ההסכמה. יחד עם זאת, לדעת בעלי התוספות (דף מט ע"א ד"ה תשב), המאירי וראשונים נוספים אין משמעות למעבר הזמן החל מרגע ההסכמה ועד לקידושין משום שהקידושין נעשו "על דעת תנאים ראשונים".

הגמרא מבארת שהסיבה שיש גמירות דעת טמונה בעצם ההנאה שיש להורים מכך שילדיהם מתחתנים. הנאה זו ניתן להבנה בשתי דרכים:

א. קנין של כסף; לכל הנאה יש ערך ממוני ובערך זה נקנית ההתחייבות של הצד השני.

ב. אין קנין מובהק אלא מדובר בגמירות דעת בלבד אשר באה להורי החתן והכלה מעצם הנישואים*[1].

בעוד שאת ההצעה הראשונה ניתן להבין בפשטות – קבלת הנאה יוצרת גמירות דעת לקניין וממילא מדובר בקניין מהתורה. ההצעה השניה דורשת ביאור: אפשר לומר שהמהות של הקנין היא הרצון הפנימי של האדם להקנות דבר מסויים לאדם אחר; כפי שסבור רבי שמריהו יוסף קרליץ (מובא בחזון איש חושן משפט כב) שעיקר הקניין הוא שאדם יגמור בלילבו להקנות הדבר לחברו וחברו יסמוך דעתו עליו. לדבריו, יש דברים שניתן להקנות בדיבור בלבד משום שעליהם בני אדם סומכים וגומרים דעתם ויש דברים שיש צורך במעשה של קניין בכדי להחיל גמירות דעת.

הרב אברהם ישעיהו קרליץ כתב על דברי אביו הרב שמריהו יוסף קרליץ שהאבחנה בין מצבי הקניין אשר די בהם  בגמירות דעת למצבים בהם נדרש קניין ממש, אינה אפשרית עבורנו, ושעלינו לסמוך רק על מה שנאמר לנו בגמרא משום שלא ניתן להכריע בדברים אלו.

 

[1] יתכן שמדובר בסוג של קנין מדרבנן.