כתובות דף קו – תרומת הלשכה ושימושיה

  • הרב אברהם סתיו

בפרשת כי תשא מצווה התורה על כל אדם מישראל לתת סכום של מחצית שקל למקדש, ומתארת את ייעודו של הכסף (שמות ל, טז):

וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

במשנה בשקלים (ד, א) מבואר כי היו משתמשים בתרומת הלשכה לקניית קרבנות הציבור:

התרומה מה היו עושין בה לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וכל קרבנות הצבור.

בהמשך אותו פרק מבואר כי צרכי ציבור שונים היו נעשים מ"שיירי הלשכה", אך תרומת הלשכה עצמה הייתה מיוחדת לקרבנות. והנה, בסוגייתנו נאמר (קו ע"א):

אמר ר' יצחק בר רדיפא אמר רבי אמי: מבקרי מומין שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה לכהנים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מגיהי ספרים שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

כאשר סוקרים את המטרות השונות המובאות בגמרא, ניתן להבין בקלות את שלוש המטרות הראשונות - ביקור המומין והכשרת הכהנים מהווים חלק מן ההכנות הדרושות לקרבן. ואכן גם במשנה בשקלים (שם) נאמר שאפשר לממן מתרומת הלשכה את שמירת השעורים לקציר העומר. השאלה המתבקשת היא על המטרה האחרונה - מדוע אפשר לממן הגהת ספרים מכספי תרומת הלשכה?

קושיה זו נענית בירושלמי (שקלים ד, ב) בצורה פשוטה. בירושלמי נאמר כי "מגיהי ספר העזרה" היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. ספר העזרה (או "ספר עזרא") היה הספר שקרא ממנו הכהן הגדול במהלך עבודת יום הכיפורים, ומכיוון שקריאה זו מוגדרת בגמרא (יומא סח ע"ב) כ"צורך עבודה" אפשר להבין שהתשלום למגיהים מהווה גם הוא צורך עבודה.

פירוש אחר הובא בשיטה מקובצת בשם הראב"ד. התשלום, לדעת הראב"ד, היה לאלו שהגיהו את הספרים בהם היו הכהנים לומדים את הלכות העבודה. לפי פירוש זה קיים דמיון בין דוגמה זו לשתי הדוגמות הקודמות שהובאו בגמרא, שעניינן הכשרת הכהנים לעבודתם.

אמנם, רש"י על אתר (ד"ה מגיהי) פירש באופן שונה לחלוטין:

מגיהי ספרים - של כל אדם ואדם שאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום "אל תשכן באהליך עולה" (איוב יא, יד) וראו בית דין שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך.

לדעת רש"י לא מדובר כלל בצורך שקשור לקרבנות, אלא בצורך ציבורי כללי. אמנם יש לשים לב כי לדעת רש"י, חכמים היו צריכים להפקיר את תרומת הלשכה לשם שימוש זה בכסף. דהיינו, באופן עקרוני תרומת הלשכה מיועדת אך ורק לצרכי קרבנות, ורק במקרים חריגים בחרו חכמים לעשות שימוש בסמכותם ולהפקיע את התרומה לצרכים דוחקים אחרים. נראה כי גם את תשלום שכרם של "דייני הגזירות" (לעיל קה ע"א) יסביר רש"י באופן דומה.

אמנם, בניגון לרש"י, מלשון הרמב"ם (שקלים ד, ז) לא מצאנו זכר להפקר מעין זה, ומשמע ממנו שמדובר בשימוש רגיל בתרומת הלשכה. ואכן, המקדש דוד (לה, ג) עשה שימוש בין השאר בדין מגיהי ספרים כדי להוכיח תפיסה שונה של תרומת הלשכה:

ונראה לומר דחוב של שקלים אינו דוקא לקרבנות כי אם סתם לצורכי ציבור ואף קרבנות בכלל.

נראה כי לדעת ה"מקדש דוד" אין דין מהותי שמשייך את תרומת הלשכה לעבודת הקרבנות, ואפשר לעשות בה צרכי ציבור מכל סוג שהוא. לדבריו צריך יהיה לומר שהמשניות בשקלים, אשר דנות בשימושים השונים מתארות את הנורמה המקובלת, ולא את השימושים היחידים שמותר לעשות בתרומת הלשכה.