כתובות | דף קו | תרומת הלשכה ושימושיה

בפרשת כי תישא מצווה התורה על כל אדם מישראל לתת סכום של מחצית שקל למקדש, ומתארת את ייעודו של הכסף (שמות ל, טז):

"וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".

במשנה במסכת שקלים (ד, א) מבואר שתרומת הלשכה הייתה משמשת לקניית קרבנות הציבור:

"התרומה, מה היו עושין בה? לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם, העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, וכל קרבנות הצבור".

בהמשך אותו פרק מבואר שצורכי ציבור שונים היו נעשים מ"שיירי הלשכה", אך תרומת הלשכה עצמה הייתה מיוחדת לקרבנות. והנה, בסוגייתנו נאמר:

"אמר ר' יצחק בר רדיפא אמר רבי אמי: מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.           
אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים המלמדים הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".

כאשר סוקרים את המטרות השונות המובאות בגמרא, ניתן להבין בקלות את שלוש המטרות הראשונות – ביקור המומין והכשרת הכהנים מהווים חלק מן ההכנות הדרושות לקרבן, ואכן גם במשנה בשקלים (שם) נאמר שאפשר לממן מתרומת הלשכה את שמירת הַשְּׂעוֹרִים לקציר העומר. השאלה המתבקשת היא על המטרה האחרונה – מדוע אפשר לממן הגהת ספרים מכספי תרומת הלשכה?

קושיה זו נענית בירושלמי (שקלים ד, ב) בצורה פשוטה. בירושלמי נאמר ש"מגיהי ספר העזרה" היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. ספר העזרה (או "ספר עזרא") היה הספר שהכהן הגדול קרא ממנו במהלך עבודת יום הכיפורים, ומכיוון שקריאה זו מוגדרת בגמרא (יומא סח ע"ב) כ"צורך עבודה", אפשר להבין שהתשלום למגיהים מהווה גם הוא צורך עבודה.

פירוש אחר הובא בשיטה מקובצת בשם הראב"ד. התשלום, לדעת הראב"ד, היה לאלו שהגיהו את הספרים שבהם היו הכהנים לומדים את הלכות העבודה. לפי פירוש זה קיים דמיון בין דוגמה זו לשתי הדוגמות הקודמות שהובאו בגמרא, שעניינן הכשרת הכהנים לעבודתם.

אומנם, רש"י על אתר (ד"ה מגיהי) פירש באופן שונה לחלוטין:

"מגיהי ספרים – של כל אדם ואדם, שאסור להשהות ספר שאינו מוגה משום 'אל תשכן באהליך עולה', וראו בית דין שהיו מתעצלין בדבר והפקירו תרומת הלשכה לכך".

לדעת רש"י כלל לא מדובר בצורך הקשור לקרבנות אלא בצורך ציבורי כללי. אומנם, יש לשים לב שלדעתו חכמים היו צריכים 'להפקיר' את תרומת הלשכה לשם שימוש זה בכסף, כלומר באופן עקרוני תרומת הלשכה מיועדת אך ורק לצורכי קרבנות, ורק במקרים חריגים בחרו חכמים לעשות שימוש בסמכותם ולהפקיע את התרומה לצרכים דוחקים אחרים. נראה שגם את תשלום שכרם של 'דייני גזירות' (לעיל קה ע"א) יסביר רש"י באופן דומה.

לעומת זאת, בלשון הרמב"ם (שקלים ד, ז) לא מצאנו זכר להפקר מעין זה, ומשמע ממנו שמדובר בשימוש רגיל בתרומת הלשכה. ואכן, המקדש דוד (לה, ג) עשה שימוש בדין מגיהי ספרים, בין השאר, כדי להוכיח תפיסה שונה של תרומת הלשכה:

"ונראה לומר דחוב של שקלים אינו דוקא לקרבנות, כי אם סתם לצורכי ציבור, ואף קרבנות בכלל".

נראה שלדעת המקדש דוד אין דין מהותי המשייך את תרומת הלשכה לעבודת הקרבנות, ואפשר לעשות בה צורכי ציבור מכל סוג שהוא. לפי זה צריך לומר שהמשניות בשקלים, הדנות בשימושים השונים, מתארות את הנורמה המקובלת ולא את השימושים היחידים שמותר לעשות בתרומת הלשכה.