כתובות | דף קז | עמד בדין וברח

בברייתא שבסוגייתנו נאמר:

"היבמה – ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה, מיכן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם. עמד בדין וברח – ניזונת משל יבם".

בברייתא מבואר שבמצב רגיל אין היבמה ניזונת מנכסי היבם, ורק אם היבם עמד בדין וברח הוא חייב לזון אותה. מדוע חייב היבם לזון את יבמתו במקרה של בריחה? התוספות הביאו מחלוקת בשאלה זו בין רבנו חננאל לרש"י. לדעת רבנו חננאל, גם כאשר היבם אנוס (כגון שהיה חולה) הוא חייב לזון את יבמתו. מדבריו עולה שהחיוב נובע מעצם הקשר שבין היבם ליבמתו. לעומת זאת, רש"י כתב שדווקא כאשר היבם עשה שלא כהוגן הוא חייב לזון את היבמה, ומדבריו עולה שמדובר בקנס.

אומנם, גם לדעת רש"י יש לדון באופיו ובמהותו של קנס זה לאור בחינת המקרה המדויק שעליו דיברה הברייתא. באופן כללי, כאשר יבם ויבמתו מגיעים לדין, הוא יכול לבחור אם הוא רוצה לייבם או לחלוץ. התוספות (יבמות מא ע"ב) כתבו:

"ונראה לר"י דוקא בנתרצה ליבום וברח, אבל אם לא נתרצה אלא לחלוץ אין נראה שיתקנו לה חכמים מזונות מיבם, כיון דאין סופו לייבם אלא לחלוץ".

כלומר, דווקא כאשר היבם בחר לייבם נוצר קשר מסוים בינו ובין יבמתו, ועל כן אם הוא ברח חכמים הקדימו את חיוב המזונות שעמד לחול בכל מקרה.

אולם הרמב"ם (אישות יח, טז) פסק שגם כאשר היבם בחר לחלוץ וברח, עליו לשלם מזונות ליבמתו, על אף שאין שום קשר אישותי ביניהם, ואף לא עתיד להיות קשר כזה. בביאור טעמו של הרמב"ם כתב הבית יוסף (אבן העזר סימן ק"ס):

"ונראה שהטעם משום דכל שתבעתו לדין, אם אינו פוטרה לאלתר הרי אינה מעוכבת מלינשא אלא מחמתו, ולפיכך חייבוהו חכמים במזונותיה".

כלומר, עצם העובדה שהיבם מעכב את יבמתו מלהינשא לאחרים היא שמחייבת אותו לזון אותה, גם כאשר אין כל הצדקה לחייב מזונות מצד עצם הקשר שביניהם.

עיקרון זה (המופיע גם ברש"י לעיל צז ע"ב בעניין ספק גירושין) מהווה אבן פינה בדיונים סביב כפיית גט בדורות האחרונים. הן בגיטין והן בחליצה קיים צורך ברצונו של הבעל או היבם לביצוע הפעולה, ואסור לכוף אותו על כך. לדעת פוסקים רבים, גם איום בסנקציות ממוניות נחשב ככפייה, ועל כן אין לבית הדין דרך להכריח בעל או יבם סורר לפטור את אשתו. אומנם, מסוגייתנו עולה, לאור שיטת הרמב"ם, שחכמים רשאים להטיל קנס על היבם בשל עצם העובדה שהוא מעכב את יבמתו מלהינשא לאחרים, ובכך למעשה לדחוק בו לקיים את החליצה בהקדם. מכאן למד המהרי"ט (א, קיג), ובעקבותיו פוסקים נוספים, שאפשר להטיל חיוב תשלומי מזונות על בעל המעגן את אשתו שלא בצדק, גם מעבר לחיובי המזונות הרגילים. סוגיה זו והסתעפויותיה מהוות חלק מן הפולמוס המתקיים כיום ביחס להסכמי קדם נישואין, אשר בבסיסם התחייבות של הבעל לשלם מזונות לאשתו אם יסרב לפטור אותה בגט.