כתובות | דף קח | דעסיק באורייתא ירית

המשנה בדף קח ע"ב עוסקת בדין שלפיו בנכסים מועטים, המספיקים רק כדי מזונות הבנות, הבנים אינם יורשים כלל, אלא מחזרים על הפתחים. על כך שואל אדמון: "בשביל שאני זכר הפסדתי?". האמוראים עוסקים בהבנת קושייתו של אדמון, ומציעים שתי אפשרויות:

"אמר אביי: ה"ק – בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה הפסדתי?    
אמר ליה רבא: מאן דעסיק בתורה הוא דירית, מאן דלא עסיק בתורה לא ירית? אלא אמר רבא: הכי קאמר – בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין הפסדתי בנכסים מועטין?".

הבנתו של רבא נראית פשוטה מסברא: קושייתו של אדמון מבוססת על ההנחה שיש לדמות את דיני הירושה בנכסים מועטים לדיני הירושה הרגילים, הנוהגים בנכסים מרובים, משום שגם תקנת המזונות שייכת למכלול הרחב של דיני ירושה. נראה שעל פי הבנה זו, לאחר שדעתו של אדמון נדחית מתברר שתקנת המזונות כלל אינה מבוססת על ההיגיון המנחה את דיני הירושה, אלא על היגיון תועלתני, המתאים לתקנות חכמים ולפיו יש לבחון מי זקוק למזונות יותר והצורך שלו לקבלם דוחק יותר, וממילא הבנות קודמות לבנים.

אולם מהי סברתו של אביי? וכי היכן מצינו שהעיסוק בתורה משפיע על דיני הירושה?

כמובן, אפשר שגם אביי מתבסס על ההנחה שיסוד התקנה הוא סיוע למי שנצרך לכך, ומסתבר שהבנים היורשים, העוסקים בתורה, ראויים לסיוע כדי שיוכלו לעשות זאת ללא הפרעה. ואכן, התוספות על אתר (ד"ה אמר) העירו שלעיל בדף מ"ט הביאה הגמרא דעה ש"מצווה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים, דעסקי בתורה", ולכאורה דעה זו מבוססת על ההנחה שהצגנו. אומנם, נראה שקושייתו של רבא מניחה שאביי מתבסס על גדרי ירושה, ולא על גדרי תקנות חז"ל, ובדיני ירושה אין קדימות למי שעוסק בתורה.

אומנם, בתשובתו של החתם סופר (א, קמז) מצינו חידוש שלפיו גם בדיני ירושה עשויה להיות קדימות למי שעוסק בתורה:

"אבל בתרייתא הנהיגו שטר חצי זכר במטלטלין דוקא... דאמר אדמון הואיל ואני זכר הפסדתי ופי' אביי הואיל ואני זכר ועוסק בתורה הפסדתי, ונהי דרבא דחי לי' מאן דעסיק באורייתא לירות מאן דלא עסיק באורייתא לא לירות מ"מ סברת אביי סברא גדולה היא... וא"כ ראו ג"כ שעכ"פ בספרים שהניח האב שעיקרם אינם ניקנים אלא לעוסקי בתורה אין לעקור הסברא הפשוטה דזכרים דעסקי בתורה לירות ובנות דלא מיפקדי את"ת לא לירות".

החתם סופר מתייחס למנהג שהתקבל באשכנז בתקופת הראשונים: האב היה מתחייב, במסגרת הסכם מורכב שלא ניכנס כאן לפרטיו המדויקים, לתת לבנותיו מעין 'ירושה' בגובה מחצית הסכום המגיע לכל אחד מן הבנים. החתם סופר עוסק בנכסים שהוחרגו מהסכם זה – ההסכם לא כלל קרקעות וספרים, והפוסקים התקשו בהבנת החרגה זו. החתם סופר מסביר שהקרקעות הוחרגו משום שהראשונים לא רצו לפעול בניגוד מפורש לדין התורה, העוסק בירושת קרקעות וקובע שהבנות אינן יורשות במקום שיש בנים, והספרים הוחרגו בעקבות דבריו של אדמון בסוגייתנו: מכיוון שיש יסוד להוריש דווקא למי שעוסק בתורה, וכיוון שגם כך הספרים משמשים בדרך כלל רק את העוסקים בתורה, הבנות אינן מקבלות חלק בהן.

אפשר שהתפיסה הרואה את לימוד התורה כבסיס לירושה מגלה הבנה שונה של מהות הירושה מזו שאנו רגילים אליה. ההבנה הפשוטה של מושג הירושה רואה בו אמצעי להעברת רכוש לדור הבא, כשהעקרונות המנחים את קביעת אופן החלוקה הראוי עשויים להיות רצונו של הנפטר, הוגנות וצדק. ואכן, אנו רואים סוגיות שונות הנותנות ביטוי הן לרצונו של הנפטר (דין 'מתנת שכיב מרע' ועוד) הן לחלוקה שווה וצודקת בין הבנים (ועם התקדמות הדורות – גם בין הבנות, ואכמ"ל). אולם העדפת העוסקים בתורה עשויה לגלות תפיסה נוספת, שלפיה "לי הכסף ולי הזהב", והרכוש אינו אלא פיקדון שהפקיד הקב"ה בידי האדם. לפי תפיסה זו, הרכוש אינו אלא אמצעי להגשמת מטרות שונות, ולכן יש להעדיף את מי שבידו הרכוש ישמש להגשמת אותן מטרות – מי שמגשים אותן באורח חייו ובהתנהלותו.

[בשולי הדברים נעיר שהטיעון "זמנין דנפיק מיניה זרעא מעליא" משמש לעיתים כנימוק להשבת אבידה של רשע או 'מוסר' ולשמירה על ממונו, והגמרא לעיל (נג ע"א) נימקה בכך גם את האיסור להעביר ירושה מבן רשע לבן צדיק. נראה שבשני המקרים ההיגיון המנחה את הגמרא הוא שהממון נועד לצדיקים בלבד, אלא שכיוון שאיננו יכולים לקבוע באופן ודאי למי יגיע הממון, יש להשאיר זאת על פי דיני התורה הקבועים.]