כתובות | דף קט | מהדרנא שטרא למרייהו

במשנה שבסוגייתנו נידון מקרה של אדם שיש לו שדה המוקפת בשדות של אחרים והייתה לו דרך שהובילה לתוך השדה. אותו אדם נסע למדינת הים והדרך הקבועה לשדהו אבדה, וכעת, כשהוא שב, הוא מבקש את דרכו שנית. אדמון סובר שאותו אדם יכול לקחת לו דרך בעל כורחם של בעלי השדות המקיפים את שדהו, אבל מסייג וקובע שמדובר בדרך הקצרה ביותר, ואילו חכמים סבורים שבעל השדה האמצעית צריך לקנות דרך מאחד מבעלי השדות, "או יפרח באוויר".

הגמרא מסבירה שהמשנה עוסקת במקרה שבו אדם אחד קנה את כל השדות המקיפות את השדה האמצעית, וכעת, על אף שבוודאי מגיעה לבעל השדה האמצעית דרך, בעל השדות האחרים יכול לאיים שיבטל את קניית השדות ויחזירם לבעלים הקודמים, ומכוח זה הוא יכול לדרוש ממנו לקנות דרך או לפרוח באוויר.

מדברי רש"י משמע שבעל השדות יכול רק לדרוש מחיר סביר על הדרך, שהרי אם הוא יכול לדרוש כל מחיר – אין לבעל השדה האמצעית מה להפסיד אם בעל השדות האחרים יממש את איומו ויחזיר את השדות לבעליהן.

אולם מלשון המשנה נראה שבעל השדות יכול לדרוש כל מחיר, ואפילו מאה מנה – מחיר מופרז ביותר, ולכן הסבירו ראשונים רבים שטענתו של בעל השדות המקיפים אינה איום אלא עובדה משפטית – כשם שבעלי השדות הקודמים יכלו לדחות את בעל השדה האמצעית זה אל זה, כך גם הקונה יכול לעשות זאת ואינו חייב לתת לו דרך.

יחד עם זאת, אפשר להסביר שכוונת המשנה אינה שבעל השדות יכול לדרוש כל מחיר, אלא שמכיוון שביכולתו לטעון את הטענה הנזכרת, הוא יכול לדרוש מחיר סביר, ואם לא יסכים למחיר זה – הוא יהיה צריך להתמודד עם שאר בעלי השדות, וממילא לשלם להם מחיר גבוה או לפרוח באוויר.