כתובות | דף קיא | שלוש השבועות

המשנה החותמת את מסכת כתובות עוסקת בבעל או אישה המחייבים את בן הזוג לעלות לארץ ישראל כדי לקיים את המצווה היקרה והחשובה של המגורים בה. מתוך כך דנה הגמרא במעלת ישיבת הארץ ובקדושתה המיוחדת.

הגמרא בדף קי"א מחדשת את אחד האתגרים ההלכתיים הכבדים ביותר בעניין שיבת ישראל לארצו:

"ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

"שלוש השבועות" המפורסמות שימשו בשני הדורות האחרונים סלע מחלוקת קשה וכואב בכל הנוגע לתנועה הציונית ולשיבת עם ישראל לארצו לפני השואה ולאחריה.

מי שהפך את שלוש השבועות ליסוד מכונן בהשקפת עולמו היה הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר. האדמו"ר נולד בסיגט שבהונגריה בשלהי המאה ה-19, ועוד לפני השואה פיתח קו שהתנגד באופן חריף לתנועה הציונית. במלחמת העולם השנייה נמלט האדמו"ר מהונגריה ברכבת קסטנר המפורסמת, ורוב חסידיו הובלו למחנות ההשמדה. האדמו"ר קבע את מקום מושבו החדש בארצות הברית, אולם מצודתו נפרשה עד ירושלים, והוא הוכתר לראש אבות בתי הדין של העדה החרדית בירושלים. לאחר המלחמה הקצין האדמו"ר אף יותר את דעותיו האנטי-ציוניות.

בתקופה זו פרסם האדמו"ר את ספרו הידוע "ויואל משה", שעניינו "לבאר דיני השלוש שבועות שנאמרו בנביאות בענייני קץ הישועות". לאחר השואה ביסס האדמו"ר טענה "פשוטה": עם ישראל הושבע שלא לעלות "בחומה", כלומר שלא לעלות לארץ ישראל באופן מאורגן ומלוכד. כמו כן, הושבע עם ישראל שלא למרוד באומות, והרי ניסיונות העלייה הבלתי-לגליים (ובהמשך גם מלחמות ישראל הצעירה בשכנותיה, שנקשרו בעקיפין גם למלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית) הם ללא ספק מרידה באומות. משהפרו ישראל את שתי השבועות, אין לתמוה על השואה הנוראה, אשר בה הפרו גם אומות העולם את השבועה השלישית, שלא לשעבד את ישראל יותר מדי.

תודעת השואה והיכולת למצוא לה הסבר תאולוגי בדברי חז"ל כרוכות בהגותו של האדמו"ר מסאטמר עם ההתנגדות המרה לציונות החילונית ולעלייה לארץ ישראל שלא בהנהגת המלך המשיח.

העובדה שמניח היסוד לתפיסה האנטי-ציונית השתמש בשלוש השבועות כדגל הלכתי וערכי מרכזי הובילה לכך שגדולי תורה ציוניים נדרשו אף הם לעניין זה וביקשו להסביר מדוע אין כל סתירה בין הציונות ובין שלוש השבועות. קצר המצע מלסקור עניין זה במלוא היקפו, ועל כן אסתפק באזכור שתי גישות להתמודדות עם הסוגיה:

א. בשנת תשל"ו פירסם ר' שמואל הכהן וינגרטן, מראשי תנועת המזרחי (אשר באופן מפתיע בית גידולו התרבותי והרוחני היה קרוב מאוד לזה של האדמו"ר מסאטמר – אף הוא חניך הישיבות בפרשבורג ובמונקאץ' שבהונגריה), את הקונטרס "השבעתי אתכם", שעניינו "עיונים ובירורים בעניין שלוש השבועות". המחבר משתמש בטיעונים הלכתיים המבהירים מדוע שלוש השבועות אינן נוהגות בזמן הזה. למשל: השבועות לא הובאו להלכה בשולחן ערוך וברמב"ם; הן נהגו רק בימי גלות בבל, אך לא בגלות הבית השני; הציונות היתה בהסכמת האומות המאוחדות וכן הלאה.

ב. הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד השתייך למחנה המתנגדים לציונות בהונגריה לפני המלחמה. אך שלא כאדמו"ר מסאטמר, שתפיסתו האנטי-ציונית התעצמה לנוכח השואה, הרב טייכטל שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה בעקבות המלחמה. האדמו"ר מסאטמר קבע שהשואה באה כעונש על המרידה באומות והעלייה לארץ, ואילו הרב טייכטל קבע שהשואה באה כעונש על ההתעלמות החרדית מן הציונות ועל הרשלנות בעלייה לארץ ישראל.

בעיצומם של ימי המלחמה חיבר הרב טייכטל את ספרו "אם הבנים שמחה". חובה ללמוד את הספר כולו, אך ברצוני להתמקד ביחסו לשלוש השבועות. בתוך דבריו הוא מסביר שהגרסה המדויקת בסוגיה אינה "שלא ידחקו את הקץ" אלא "שלא ירחקו את הקץ", כלומר על עם ישראל מוטלת כל העת החובה והשבועה להשתוקק לעלייה לארץ ולא לדחות את האפשרות לשוב אליה בבחינת "הלכתא למשיחא". דומני שלא רק הטיעון ההלכתי הוא המשחק כאן תפקיד, אלא תחושה והתלהבות פנימית החורגות מעל ומעבר לשיג ושיח ההלכתי לאור האמור בסוגייתנו. ממקום מחבואו שבהונגריה משתוקק הרב טייכטל להגיע לארץ ישראל. הרב לא זכה לכך, ונרצח על ידי הנאצים ימ"ש, אך ספריו זכו לכך, וזכינו אף אנו לחזות בפלא ההשתוקקות לשוב לציון ברינה.