כתובות | דף קי | על מנת כן נשאה

סוגייתנו עוסקת במקרים שבהם אחד מבני הזוג יכול לכפות על השני לשנות את מקום מגוריהם. אחד מהמקרים הנידונים הוא כאשר הבעל מבקש לצאת מארץ ישראל והאישה מסרבת, וההלכה היא שהבעל אינו יכול לדרוש מאשתו לצאת מהארץ, ודרישה כזו מהווה עילה לדרישת גירושין ותביעת כתובה מצד האישה.

אולם לכאורה יש לשאול: מדוע היה צורך בדיון מיוחד בדין היציאה מן הארץ? הרי במשנה הקודמת למדנו:

"שלש ארצות לנשואין – יהודה ועבר הירדן והגליל. אין מוצאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך".

ממשנה זו עולה שאין לכפות על האישה לצאת ממחוז מגוריה, ונראה פשוט שהוא הדין ליציאה מארץ ישראל, ומדוע נצרכה סוגייתנו לדיון מיוחד, המערב שיקולי קדושה ויציאה מארץ ישראל?

הריטב"א הסביר שהדין האמור לעיל, שהבעל אינו יכול לכפות על אשתו לצאת ממחוז מגוריה, מבוסס על כך שהאישה חפצה להיות בקרבת משפחתה, והשיירות בין המחוזות הללו אינן מצויות, ולכן היא לא תוכל לבקר את קרוביה בתדירות או לשמוע על מצבם.

הרמב"ם כותב בפירושו למשנה שהמשנה מדברת הן על הבעל והן על האשה, כלומר שאם שניהם מאותה הארץ אין האחד יכול לכפות על השני לצאת ממנה, אך אם הם מארצות שונות – יכול הבעל לכפות את האשה, משום שעל מנת כן נשאה.

על פי זה ניתן להבין את הצורך בדיון לעיל. בסוגייתנו מדובר במקרה שבו אדם המתגורר בחוץ לארץ הגיע לארץ ונשא את בת הארץ, ולכאורה היה נראה שהוא יכול לכפות את אשתו לצאת מארץ ישראל, ולכן נצרכה סוגייתנו ללמד שבמקרה זה, על אף שבשתי ארצות יכול הוא לכפות אותה לצאת, אין מוציאין מארץ ישראל לחוץ לארץ.