כתובות דף קי – על דעת כן נשאה

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת במקרים בהם יכולים הבעל או האשה לכפות האחד את השני לשנות את מקום המגורים שלהם. אחד מהמקרים הנידונים הוא כאשר הבעל מבקש לצאת מהארץ ואילו האישה מסרבת לצאת ממנה. בפשטות, ההלכה היא שכופים את הבעל שלא לצאת מארץ ישראל ובמידה והוא רוצה לצאת בכל זאת האישה יכולה לדרוש שיגרש אותה ולקבל את כתובתה.

השאלה המתבקשת על דיון זה היא מדוע נדרש היה לדון בו - הלוא כבר בסוגיות קודמות למדנו כי לא כופים להוציא מיהודה לגליל, ואם כן לכאורה פשוט הוא שלא כופים לצאת מארץ ישראל;

נבהיר -  במשנה הקודמת למדנו:

 "שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוצאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך"

רבי יום טוב אשבילי כותב שהמשמעות של חלוקת הארצות היא שאין הבעל יכול לכפות על אשתו לצאת מהארץ שלה משום שאין שיירות מצויות בין הארצות ואשה רוצהד להיות בקרבת משפחתה.

הרמב"ם בפירוש המשנה כותב שהמשנה מדברת הן על הבעל והן על האשה, ולא רק על האשה; דהיינו, שאם שניהם מאותה הארץ אז אין האחד יכול לכפות על השני, אך אם מדובר ששניהם מארצות שונות אז יכול הבעל לכפות את האשה משום שעל דעת כן נשאה.

מהאמור ניתן להבין את הצורך בדיון לעיל; המדובר בסוגייתנו הוא מקרה שבו אדם שמקום מגוריו הוא מחוץ לארץ הגיע לארץ ונשא את בת הארץ, לכאורה ניתן היה לסבור כי הוא יכול לכפות את אשתו לצאת מארץ ישראל אך אנו למדים כי במקרה זה, על אף שבשתי ארצות יכול הוא לכפות אותה לצאת, מארץ ישראל אין הוא יכול לכפות אותה לצאת.