כתובות עט – נפלו לה פירות מחוברים

  • הרב אברהם סתיו

בכל נכסי האישה נאמר הכלל שהקרן מוגדרת כשייכת לה והבעל אוכל פירות. במשנה (עט ע"א) מבואר כי גם כאשר נופלים לאישה 'פירות', קונים בהם קרקע לאישה והבעל אוכל את פירות הקרקע. אך נחלקו התנאים במקרה שבו נופלת לאישה קרקע עם פירות מחוברים:

פירות המחוברים בקרקע – אמר ר' מאיר: שמין אותה כמה היא יפה בפירות וכמה היא יפה בלא פירות, ומותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וחכמים אומרים: המחוברים לקרקע - שלו.

דעת רבי מאיר מובנת היטב מסברה. לשיטתו, כל הנכסים הנופלים לאישה שייכים לה, ויש לקנות במלוא שוויים קרקע עבור האישה. ממילא, יש לשום את ערך הפירות המחוברים ולקנות בו קרקע. חכמים, לעומתו, סבורים שהבעל יכול לאכול בעצמו את הפירות המחוברים. לכאורה, שיטתם של חכמים קשה: מדוע יהיו הפירות של הבעל ולא של האישה?

נראה כי אפשר להבין את שיטתם בשתי דרכים:

א. לשיטת חכמים, הפירות בטלים לקרקע. כלומר, על פי חכמים הקרקע נתפסת כמכלול אחד אשר כולל גם את הפירות המחוברים, וממילא אין הם נחשבים כ"פירות" שנפלו לאישה אלא כחלק מן הקרקע.

ב. לדעת חכמים, מהות תקנת דין אכילת הפירות של הבעל, היא ליצור מצב בו הבעל יאכל מפירות נכסי אשתו, וממילא אכילת הפירות המחוברים נכללת בתקנה (זאת בניגוד לדעת ר' מאיר, הסבור שלבעל יש בכל נכסי האישה זכות של "גוף לפירות". ממילא, גם בפירות המחוברים יש לבעל רק זכות של "גוף לפירות").

נראה כי בשתי האפשרויות הללו תלויה מחלוקת התנאים בהמשך המשנה. במשנה הובאה דעת רבי שמעון:

ר"ש אומר:... פירות המחוברים לקרקע - בכניסתה שלו, וביציאתה שלה.

בגמרא (עט ע"ב) מבואר שרבי שמעון וחכמים נחלקו בדין הפירות המחוברים לקרקע בשעת יציאת האישה. לדעת חכמים, הפירות המחוברים בשעת היציאה שייכים לבעל, ואילו לדעת רבי שמעון הם שייכים לאישה. נראה כי מחלוקת זו תלויה בהבנות שהוצעו לעיל: לדעת רבי שמעון, הפירות המחוברים לקרקע בטלים לה, וממילא כאשר האישה יוצאת ולוקחת את הקרקע היא לוקחת גם את הפירות המחוברים לה, ואילו לדעת חכמים הפירות אינם חלק מן הקרקע, אלא שלבעל יש זכות של אכילת פירות הנכסים. ממילא, בין בכניסתה ובין ביציאתה שייכים פירות הקרקע לבעל.