כתותי מכתת שיעוריה | 2

כתותי מכתת שיעוריה (חלק ב)

המושג "שיעור" בדברים העומדים להישרף

בשיעור שעבר בחנו שתי הבנות אפשריות בדין כתותי מכתת שיעוריה. אפשרות אחת היא כי אנו רואים את הפגיעה העתידית בחפץ כאילו כבר התרחשה, ועל כן את ממדיו הפיזיים כפגועים כבר. לחלופין, ייתכן כי עתידו של החפץ איננו פוגע בממדיו הפיזיים כי אם בחשיבותו: תפקידו של השיעור הוא להעניק משמעות וחשיבות לחפץ; אך אם החפץ עומד להישרף, נשללת ממנו חשיבותו גם אם הוא עומד בשיעור הדרוש. בשיעור זה נביא מספר נפקא מינות לחקירה הזאת.

האם דין כתותי מכתת חל על חפצים שאסורים בהנאה אך דינם בקבורה, ולא בשרפה (למשל: עבודה זרה שבבעלות יהודי)? תוספות במסכת יבמות (קד ע"א) מביאים שתי דעות בעניין, ומסתבר שהמחלוקת תלויה בהבנת אופייה של ההלכה. אם נבין כי עתידו של החפץ פוגע בממדיו הפיזיים, לא תהיה לדין זה משמעות ביחס לחפצים העומדים להיקבר, שהרי הקבורה אינה פוגעת בממדיו הפיזיים של החפץ - ומה לי אם נראה אותה כאילו כבר התרחשה. לעומת זאת, אם מה שנפגע הוא חשיבותו של החפץ, כי אז ניתן להחיל את הדין גם אם דין החפץ להיקבר דווקא.

על מנת להבין טוב יותר את יישומו של דין כתותי מכתת עלינו להבין את תפקידם של השיעורים השונים בהלכה. דבר זה יסייע לנו להתמקד בשיעורים שעשויים להיפגע על ידי דין כתותי. ראינו כבר בשיעור שעבר כי דעת הר"ן (במסכת גטין) והראבי"ה, שדין כתותי אינו פוגע בתפיסת ממדיו הפיזיים של החפץ כי אם בחשיבותו, הביאה אותם לטעון כי הוא אינו חל ביחס לשיעורים שאינם מיועדים לתת חשיבות לחפץ (שיעור הקלף הנצרך לכתיבת גט ושיעור אוכלין המקבלים טומאה)ד. אנו נמשיך ונבחן אם דין כתותי שייך במקרים כגון אלו.

דוגמה בולטת למצב כזה הם לחי וקורה של מבוי. על מנת להתיר טלטול בתוך מבוי (מעין סמטה ללא מוצא, המשמשת את בני החצרות הסמוכות לה אך פתוחה לרשות הרבים), יש להציב בפתחו עמוד אנכי (לחי) ומעליו קורה אופקית. הגמרא במסכת עירובין (פ ע"ב) מעלה אפשרות שלחי העשויה מעץ של עבודה זרה כשרה, אך קורה כזו - פסולה מדין כתותי מכתת. מדוע יחול דין כתותי מכתת רק על קורה (ששיעורה - שניתן יהיה להניח לבנה על גביה), ולא על לחי (שגם לה יש שיעור - גובה עשרה טפחים)?

תוספות מביאים את תשובתו של רבי אברהם לשאלה זו:

לחי - אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי, ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח.

כלומר: גם אם יחול על הלחי דין כתותי מכתת, היא עדיין תוכל לשמש לייעודה על ידי 'הדבקת השברים'.

תשובה זו היא בעצם המשכה של שיטת הראבי"ה שהבאנו בשיעור שעבר - כי דין כתותי אינו פוגע בשיעורים המייצגים מסה בלבד אלא רק בשיעורים המצריכים גם צורה מסוימת. לחי אינה צריכה להיות בצורה מסוימת; כל שדרוש ליצירת לחי כשרה הוא מסת עץ בכמות שתוכל 'להיפרש' לגובה של עשרה טפחים בסמוך לקיר המבוי (בדומה לשיעור כביצה אוכלין לדעת הראבי"ה) - ומסה זו אינה נפגעת על ידי דין כתותי. בקורה, לעומת זאת, אין די במסה סתם - היא צריכה להיות בצורה מסוימת, שאמורה למלא פונקציה מסוימת: עליה לעמוד במידות שיבטיחו כי תוכל לקבל על גביה לבנה (רוחב טפח, עובי שיוכל לעמוד במשא הלבנה); על כן פוגע דין כתותי בשיעורה.

חילוקם זה של הראבי"ה ושל תוספות בעירובין - בין שיעורים המייצגים מסה בלבד ובין שיעורים הכוללים גם צורה מסוימת - יכול להיאמר רק אם נבין כי דין כתותי אין פירושו שהחפץ כאילו כבר נשרף: לו נחשב החפץ לאפר - היו גם שיעורי המסה שלו נפגעים.

חילוק נוסף בין לחי ובין קורה מציע רבנו חיים הלוי סולובייצ'יק בחידושיו על הרמב"ם (הלכות שבת פי"ז הלכות יב-יג). אנו רגילים לחשוב כי השיעור של עשרה טפחים הנדרש להגדרת רשות היחיד לעניין שבת מגדיר בעצם מחיצה; לשון אחר: רשות היחיד מוגדרת על ידי מחיצות, ושיעור מחיצה - עשרה טפחים. ר' חיים טוען כי יש להבין אחרת את תפקידו של שיעור זה. לטענתו, עשרה טפחים אינם מגדירים מחיצה אלא תוחמים שטח; במילים אחרות: מחיצות רשות היחיד אינן חלק מהגדרתה של רשות זו, אלא מטרתן להפוך את השטח לשטח פרטי - שטח שהציבור אינו יכול להגיע אליו. ראיה לדבר: הגמרא במסכת שבת (ק ע"א) פוסקת כי תל שגובהו מעל עשרה טפחים נחשב כרשות היחיד גם אם אין לו כל מחיצות; הרי שרשות היחיד מוגדרת על פי המידה שבה היא מגבילה את נגישות הציבור אליה - ולא על פי מחיצות.

שיעור עשרה טפחים איננו מגדיר אפוא את גובה המחיצה, כי אם את השטח המגודר (כלומר: רק מחיצה של עשרה טפחים מגדירה את השטח כמוקף). ושיעור ממין זה (שאינו מגדיר את החפץ כשלעצמו [בנידון דידן: את המחיצה] אלא דבר חיצוני לו [השטח שבתוכה]) אינו יכול להיפגע על ידי דין כתותי - הפוגע בחשיבות של החפץ עצמו. עשרת הטפחים אינם נדרשים על מנת ליצור מחיצה חשובה אלא על מנת לתחום את רשות היחיד, על כן אין מחיצה העשויה מעבודה זרה נפסלת מדין כתותי - שהרי מבחינה פרקטית היא עדיין מבדילה בין שטח רשות היחיד ובין רשות הרבים. שיעורה של קורת המבוי, לעומת זאת, נועד לתת לקורה משמעות מבחינה הלכתית - ומשמעות זו נפגעת על ידי דין כתותי.

גם חילוק זה, בין שיעור המגדיר את החפץ עצמו לבין שיעור המגדיר דברים אחרים, איננו רלוונטי אם נבין שהחפץ נחשב כשרוף כבר: לו כך היו פני הדברים, הייתה המחיצה חשובה כאפר, והשטח לא היה נחשב כמגודר כלל ועיקר. ואכן, ר' חיים עצמו מדגיש במהלך דבריו כי אין להבין את הדין בדרך זו.

דוגמה נוספת לשיעור שאינו נפסל מדין כתותי מכתת הוא שיעור אתרוג (שהוא כביצה או כאגוז). המשנה במסכת סוכה פוסלת אתרוג של עבודה זרה. הרא"ש (סוכה פרק ג אות טו) מביא שתי דעות בטעמו של פסול זה: האחת מסבירה את הפסול מדין מצווה הבאה בעברה, והאחרת - מדין כתותי מכתת. הרא"ש מבאר כי השיטה הראשונה סוברת:

דלא שייך למיפסל משום דמיכתת שיעוריה, משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג, והא דאמרינן 'כאגוז' 'כביצה' - לאו משום שיעור הוא אלא... משום דלא גמר פירא הוא.

לפי השיטה הזו, שיעור האתרוג איננו מגדיר מהותי של כשרותו אלא רק סימן לכך שהוא בשל דיו; כדי שיהיה כשר, צריך האתרוג להיות בשל - והגודל אינו אלא אבן בוחן להבשלתו. ממילא אין דין כתותי פוסל את האתרוג, שהרי מטרת השיעור אינה לתת לפרי חשיבות אלא רק לוודא שהבשיל.

מדברי הרא"ש עולה (אף שהוא אינו אומר זאת בפירוש) כי גם הוא פיתח הבנה בדין כתותי המתייחסת לשיעורים בצורה סלקטיבית: כתותי פוסל רק שיעורים שהם מהותיים לחפץ, ואיננו פוסל שיעורים שאינם אלא אינדיקטורים לגורמים אחרים. חילוק זה אף הוא איננו תקף אם נבין כי דין כתותי מחייב אותנו לראות את החפץ כשרוף.

לסיום נתבונן בדוגמה נוספת של שיעורים שדין כתותי אינו חל עליהם. תוספות במסכת חולין (קמ ע"א ד"ה למעוטי) מתלבטים מה דינה של "בהמת עיר הנדחת [שדינה בשרפה], אם עבר והקדישה והקריבה, אם הוא קרבן כשר - כיון דלשרפה קיימא".

מהי העילה שבגינה מתלבטים תוספות אם לפסול את הקרבן? המהרש"א מבאר כי תוספות מסתפקים אם חל על הבהמה דין כתותי מכתת; אם חל דין זה - הרי הסימנים שאמורים להישחט (הקנה והוושט) נחשבים כחתוכים עוד קודם השחיטה, וממילא לא הייתה כאן שחיטה והזבח פסול.

רבי עקיבא איגר (בתשובותיו, מהדורא קמא סימן קס"ה) חולק על המהרש"א וטוען כי לא ניתן כלל להבין כך את שאלת תוספות:

דבשחיטה לא שייך כתותי מכתת שיעוריה, דאין לו שיעור בעוביו ולרחבו של הסימן, אלא דצריך לשחוט רובו של הסימן, אבל הסימן בעצמותו - אין לו שיעור מוגבל.

שיעור השחיטה (חיתוך רובם של שני הסימנים - הקנה והוושט), טוען רע"א, לא בא להגדיר את הבהמה כי אם את מעשה השחיטה: מעשה השחיטה מוגדר כחיתוך רוב שני הסימנים. ושיעור כזה - המגדיר את המעשה, ולא את החפץ - אין דין כתותי חל עליו.

ברור שרע"א הבין כי דין כתותי פוגע בחשיבות החפץ, ולא בממדיו הפיזיים; לו נחשבו הסימנים כשרופים כבר, לא היה כל ערך לחיתוכם, והשחיטה הייתה פסולה. המהרש"א, לעומתו, הבין כנראה את דין כתותי באופן המוכר - שהחפץ נחשב כבר כשרוף - ועל כן הציע כי האפשרות שמעלים תוספות לפסול את השחיטה נובעת מדין כתותי.

סיכום

אם נבין כי דין כתותי מתייחס לחפץ כאילו הוא שרוף כבר בהווה, יחול הדין כמעט על כל השיעורים, שהרי אם החפץ שרוף - לא ניתן לעשות עמו דבר. לעומת זאת, אם כתותי פוגע רק בחשיבותו ההלכתית של החפץ - יצטמצם היקפו: הוא לא יחול ביחס לשיעורים אינדיקטיביים (אתרוג), ביחס לשיעורים היוצרים חלות בחפצים אחרים (עשרה טפחים של לחי, המגדירים את השטח התחום - ולא את הלחי עצמה) או ביחס לשיעורים שהם כמותיים בלבד (נייר של גט, כביצה באוכלין) ואינם מוגדרים על ידי צורה מסוימת (כמו בלולב, בשופר, בקורה ובנעל של חליצה).