כתיבת שטר חדש במקום שטר שנפרע מקצתו

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קעא – כתיבת שטר חדש במקום שטר שנפרע מקצתו

במשנה קע ע"ב נחלקים רבי יהודה ורבי יוסי בעניין מי שפרע מקצת חובו, לדוגמה: אדם שלָווה מחברו מאה זוז ופרע חמישים. כמובן, הלווה רוצה להוציא מיד המַלווה את שטר ההלוואה המקורי, המעיד על חוב של מאה זוז, ואילו המַלווה מעוניין בביטחון כלשהו שיקבל את חמישים הזוז הנותרים. לדעת רבי יהודה, יש לכתוב שטר חוב חדש על הסכום הנותר. רבי יוסי, לעומת זאת, סבור כי המַלווה יכול לשמור ברשותו את השטר המקורי, אלא שהלווה מקבל שובר, דהיינו אישור ששילם מחצית הסכום; אם יתבע המַלווה מהלווה את מלוא הסכום, יציג הלה את שוברו.

כידוע, "רב תנא ופליג", כלומר יש לו מעמד של תנא, ובסמכותו לחלוק על דברי תנאים שבמשנה. ואכן, כך קורה גם בסוגייתנו:

"אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא בית דין מקרעין השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון".

רב מכריז כי הוא חולק הן על רבי יהודה הן על רבי יוסי, אך נראה מדבריו שעמדתו קרובה מאוד לרבי יהודה: אין לכתוב שובר, אלא להתקין שטר חדש. ובכן, מה יסוד המחלוקת בין רב ובין רבי יהודה? הגמרא בדף קעא ע"א מסבירה:

"בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא, אלא עדים שעשו שליחותן – חוזרין ועושין שליחותן?!"

רב הבין מדברי רבי יהודה שכתיבת השטר החדש היא הליך פשוט, שהעדים יכולים לעשותו. רב חולק על כך וקובע שרק בית דין יכול לכתוב את השטר החדש. וביאר הרשב"ם על אתר:

"אלא בית דין אלימי ומפקעי ממונא, דהפקר בית דין הפקר".

רשב"ם מגייס לטובת רב את הכלל "הפקר בית דין הפקר". כלל זה משמש, בדרך כלל, להוצאת ממון מאדם שלא על פי דין. לכן הבאתו במקרה זה נראית תמוהה: הרי הכול מודים שהלווה עדיין חייב למַלווה חמישים זוז; אם כן, מדוע תופס הרשב"ם את כתיבת השטר על סכום זה כהוצאת ממון שלא על פי דין? דומה שהרשב"א על אתר השגיח בקושיה זו, ועל כן פירש:

"בי דינא אלימי – כלומר אפילו לאפקועי ממונא, וכל שכן הכא, דלאו הפקעה גמורה היא, לפי שכבר היו הלקוחות משועבדין למלוה זו".

לדבריו, בנידון דידן אכן אין צורך בסמכותם המיוחד של בית דין להפקיע ממון שלא כדין.

אם כן, מה סבר רשב"ם? נראה שדבריו מבוססים על שאלת מפתח בדבר אופיו של שטר. לכל שטר שתי משמעויות: מצד אחד, הדוברים בשטר הם העדים, המספרים סיפור מעשה ("אנן סהדי איך פלוני לווה מאלמוני..."); מצד שני, יש למעשה משמעות משפטית – הוא מחייב את פלוני לשלם לאלמוני. ייתכן שלדעת רשב"ם, זה מוקד המחלוקת בין רבי יהודה ובין רב. כיצד?

לדעת רבי יהודה, השטר אינו אלא תיאור של החוב; לכן אם קטן שיעורו של החוב, אין בעיה להחליף את השטר ולציין את החוב החדש, וזוהי פעולה פשוטה, שיכולה להיעשות על ידי עדים.

רב, לעומתו, רואה בשטר סיפור דברים. ובכן, השטר הראשון מספר מעשה שהיה: הלוואת מאה זוז. אבל השטר השני מספר סיפור שלא היה ולא נברא: פלוני מעולם לא לווה מאלמוני חמישים זוז! לו כתבו העדים שטר חדש ובו תאריך חדש וסיפור השתלשלות הדברים (כלומר ההלוואה והפירעון החלקי), היה הדבר אפשרי בהחלט, משום שניתן היה לראותו כסיפור דברים חדש. אבל בנידון דידן מדובר על שטר שזמנו כזמן ההלוואה הראשונה. כאמור, באותו מועד לא הייתה הלוואה של חמישים זוז, ואם כן, יש בשטר ממד מסוים שלא היה ולא נברא. כדי להכשיר שטר כזה דרושה הסמכות הייחודית של בית הדין, ואולי גם הכלל "הפקר בית דין הפקר".

הרב אודי שוורץ