כתיבת שטר מדעת המתחייב

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קסז – כתיבת שטר מדעת המתחייב

המשנה בדף קסז מתארת מתי וכיצד ניתן לכתוב שטרות במעמד צד אחד. השטר נכתב וניתן לצד 'המפסיד', והוא שמוסר אותו לצד 'הזוכה'. לדוגמה: את הגט כותבים ונותנים לאיש, אשר מפסיד את 'בעלותו' על האישה, והוא נותן לה אותו כדי ש'תקנה את עצמה'; שטר הלוואה נכתב עבור הלווה, שהוא המתחייב, והוא שנותן אותו למַלווה, הזוכה בשטר.

בפשטות, הסיבה להסדר זה היא שאין כל היגיון למסור ביד הזוכה שטר המעיד על זכייה שטרם קרתה. שטר הלוואה ניתן ללווה עוד קודם ההלוואה, ורק בשעת ההלוואה הוא מוסר אותו למלווה. וכל שכן בגט, שנתינתו לאישה, היא עצמה מעשה הזכייה.

ברם, ייתכן שיש סיבה עמוקה יותר שדווקא המתחייב יורה על כתיבת השטר ויקבלנו לידו – סיבה הקשורה לעצם האפשרות לכתוב שטר. בכמה מקומות (לעיל עז ע"א, קנ ע"ב; קידושין כז ע"א) למדנו כי האומר 'זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו על כך שטר' – אף על פי שאינו יכול לחזור בו מן הקניין משנעשה, יכול הוא לחזור בו מן ההרשאה לכתוב שטר. ולכאורה הדבר קשה: סוף סוף הקניין נעשה, ואם כן, מדוע לא יעידו על כך העדים בשטר? מדוע יש לנותן זכות למנוע מן המקבל עדות על קניינו בשדה? וביאר הרמב"ן (קידושין כז ע"א, ד"ה חוזר בשדה) כי העדים הכותבים את השטר אינם עדים סתם; הם שלוחיו של המתחייב, ועל כן אין הם יכולים לכתוב שטר כנגד רצונו.

מסתבר שדברי הרמב"ן קשורים קשר הדוק לשאלה ששאלו הראשונים על היחס בין מוסד השטר ובין דין "מפיהם ולא מפי כתבם" (ראה הדף היומיומי לעיל קסה ולמסכת קידושין דף כז). בעל המאור (רי"ף ביבמות ט ע"א) הציע כי יסודו של שטר בדעת המתחייב. משמע מדבריו ששטר איננו עדות רגילה: זהו חפץ שהמתחייב יוצר לרעתו, והעדים רק מקנים לו כוח להעיד, אך אין הוא עדותם – השטר מעיד מכוח עצמו. וראיה לדבריו: שהעדים חותמים על השטר עוד בטרם נעשו ההלוואה או הקניין, דהיינו כשאין עדיין על מה להעיד.

לפי זה יובנו דברי הרמב"ן: מאחר שהשטר איננו תיעוד עדותם של העדים, אלא חפץ שהמתחייב יוצר לרעתו, מובן כי המתחייב יכול לחזור בו מן הציווי לכתוב שטר אפילו לאחר שכבר נעשה הקניין.

כעת גם מובן ביתר עומק דין משנתנו, שכתיבת השטר מותנית בהסכמת המתחייב. אין זה רק עניין טכני; דעת המתחייב היא תנאי מהותי ליצירת השטר.

הרב ברוך וינטרוב