כ: - הרהור כדיבור

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

הרהור כדיבור / אביעד ברטוב ונעם מלכי


הסוגיא

בדף כ ע"ב מובאת המשנה הבאה:

"בעל קרי - מהרהר בלבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם.[1]"

כלומר, בעל קרי שטרם טבל, אסור על פי תקנת עזרא בדברי תורה, ולכן עליו להרהר את קריאת שמע בלבו ולא לומר אותה בפיו. כמו כן את ברכת המזון - שהיא מצוה מדאוריתא, יש לברך, אך שאר הברכות, שהן מדרבנן, אסור לו לברך, וכפי שכתב רש"י:

"לא לפניה ולא לאחריה - כיוון דברכות לאו מדאוריתא מחייב, לא אצרכוהו רבנן."

בגמרא מובאת מחלוקת רבינא ורב חסדא, האם הרהור כדיבור.

תחילה נציג את שיטת רבינא:

"אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי, דאי סלקא דעתך לאו כדיבור דמי, למה מהרהר?"

כלומר, רבינא סובר שדברים שאדם מהרהר נחשבים כאילו אמרם בפיו, כי אחרת, במה הועיל מי שהרהר את קריאת שמע ולא אמר אותה, הרי בין כך ובין כך לא יצא ידי חובה?!

מיד מקשה הגמרא על רבינא שאם הרהור נחשב כדיבור, ובכל זאת המשנה אמרה שבעל הקרי צריך להרהר את קריאת שמע, אם כן הוא כבר יכול לומר את קריאת שמע בפיו[2]!

מתרצת הגמרא:

"כדאשכחן בסיני."

ומסבירים התוס' בד"ה כדאשכחן בסיני:

"פירוש, אף על גב דכדבור דמי לעניין שיצא, מכל מקום לאו כדבור לעניין שיהא בעל קרי אסור להרהר, כדאשכחן בסיני דהיה שם דבור והיו צריכים לטבול, ואף על פי שהיו שותקין, שומע כעונה."

כלומר, מצד אחד הרהור כדיבור ולכן יוצא ידי חובת קריאת שמע גם בהרהור. מצד שני, הרהור לא כדיבור, ולכן ניתן להרהר בדברי תורה בטומאה, למרות שאסור לדבר בם.

ניתן להסביר שיטה זו בכך שלמרות שבדרך כלל הרהור כדיבור, כאשר עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין, הוא נסמך על מה שהיה במתן תורה ותיקן טבילה רק לצורך דיבור בדברי תורה ולא לצורך הרהור בהם, (בדרך זו הסביר רש"י בד"ה כדאשכחן).

ועתה נציג את שיטת רב חסדא:

"ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדיבור דמי, דאי סלקא דעתך הרהור כדיבור דמי, יוציא בשפתיו!"

רב חסדא חולק על רבינא וסובר שהרהור איננו כדיבור. נימוקו הוא, שאם הרהור היה כדיבור, מדוע עליו להרהר את קריאת שמע? - שיאמרה בפיו[3]!

אך מיד מקשה הגמרא על רב חסדא: "אלא מאי? הרהור לאו כדיבור דמי, למה מהרהר?" - אם הרהור אינו כדיבור, מה הועיל בכך שהירהר את קריאת שמע, הרי לא יוצא בכך ידי חובה[4]?!

על כך עונה הגמרא:

"אמר ר' אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו, והוא יושב ובטל. ולגרוס בפרקא אחרינא? אמר רב אדא בר אהבה: בדבר שהציבור עוסקין בו."

כלומר, למרות שהמהרהר לא יוצא ידי חובת קריאת שמע, בכל זאת אין זה ראוי שכל העולם יהיה עסוק בקבלת עול מלכות שמיים והוא יתבטל מכך.

לסיכום:

ראינו שנחלקו האמוראים האם הרהור כדיבור או לא. רבינא סובר שהרהור כדיבור, ולדעת רב חסדא הרהור אינו כדיבור. כמו כן ראינו שהגמרא הסבירה שלדעת רב חסדא, בעל קרי מהרהר את קריאת שמע בלבו, ולמרות שאינו יוצא בכך ידי חובה קריאת שמע, עליו לעשות כן על מנת שלא ישב בטל בשעה שכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמיים.

תקנה מבטלת מצווה?!

נשאלת השאלה, לפי רב חסדא שהרהור אינו כדיבור, הרי שהמהרהר לא יוצא ידי חובה, ואם כן יוצא שבעל קרי שלא טבל מפסיד מצוות קריאת שמע מדאוריתא, בגלל תקנת עזרא?!

מהפני יהושע בד"ה כדאשכחן, עולה שלדעת רב חסדא, יש איסור מדאוריתא לבעל קרי לדבר דברי תורה, ועזרא אסר על בעל קרי גם את ההרהור בדברי תורה, אך במקום מצוה מדאוריתא (קריאת שמע) לא גזר, ולכן מותר לבעל קרי להרהר את קריאת שמע.

שיטת הירושלמי

עד כה הסברנו את המשנה על פי הגמרא, שהבינה שת"ק סובר שבעל קרי מהרהר את קריאת שמע בלבו, אך את ברכות קריאת שמע הוא כלל אינו מברך - לא בדיבור ולא בהרהור, ואילו לפי רבי יהודה קורא קריאת שמע בברכותיה בפיו[5].

בירושלמי[6] המשנה מתפרשת באופן שונה. על פי הירושלמי, כוונת המשנה באומרה: "מהרהר ואינו מברך" היא לברכות קריאת שמע ולא לקריאת שמע עצמה. על פי הירושלמי, ת"ק סובר שרק את הברכות יהרהר ולא יאמר בפיו, אך את קריאת שמע עצמה, יאמר בפיו.

היחס בין קריאה בשקט להרהור

בדף טו ע"א שנינו:

"הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא, ר' יוסי אומר: לא יצא."

ניתן להסביר את שורש המחלוקת בין ת"ק לר' יוסי בשאלה האם הרהור כדיבור או לא. ניתן לומר שלכולי עלמא יש לומר את קריאת שמע כדי לצאת ידי חובה, ולדעת ת"ק הרהור כדיבור ולכן יצא גם אם לא השמיע לאזנו, אך לדעת ר' יוסי הרהור אינו כדיבור, ולכן לא יצא אם לא קרא בקול.

אולם, אם נדקדק בלשון המשנה, נראה כי היא נקטה בלשון 'הקורא ולא השמיע לאזנו' ולא 'המהרהר' ולכאורה יש הבדל ביניהם, שהקורא מבטא את המילים בפיו אך לא בקול, ואילו המהרהר לא מבטא את המילים אלא רק מהרהרם בליבו.

האם הרהור כדיבור רק באנוס?

במשנה מדובר על מי שהיה אנוס מחמת טומאתו, ולכן לא יכול היה לקרוא קריאת שמע. ניתן להבין מכך, שרבינא ורב חסדא, חולקים רק במקרה כזה - שהאדם אנוס, אך במקרה שהוא אינו אנוס ויכול לומר בפיו, שם יודה רבינא לרב חסדא שהרהור אינו כדיבור, ואכן כך הבין הראב"ד[7]. ואילו מרש"י[8] משמע שרבינא סובר שתמיד הרהור כדיבור, גם שלא במקום אונס.

הקהלות יעקב[9] מביא שיש השואלים: אליבא דרבינא שהרהור כדיבור, האם מחשבות זרות בזמן התפילה, תיחשבנה להפסק בתפילה?! (ויש מקומות שנצטרך לחזור בשל כך).

והשיב על כך הקהילות יעקב, שגם לרבינא הרהור נחשב כדיבור רק במקום שהאדם צריך שההרהור יחשב לדיבור, ולא בכל מקום. הרי לנו דרך שלישית בהבנת המחלוקת, ולפיה הרהור כדיבור אפילו שלא במקום אונס, אך מצד שני הרהור יחשב כדיבור רק במקום שיש צורך בכך. נראה שסברת הקהילות יעקב היא שיש צורך בכונה של האדם שההרהור יחשב כדיבור בנוסף להרהור עצמו, בדומה לדעה שמצוות צריכות כוונה, ומעשה המצוה ללא כונה אינו נחשב לכלום.

שיטת הגר"א

להלכה, פסק המחבר בסימן מ"ז סעיף ד:

"המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך."

ומסביר המשנ"ב בס"ק ה':

"דהרהור לאו כדיבור דמי."

ומקשה על כך הגר"א, שהרי גם הרהור בדברי תורה הינו מצוה, שהרי כתוב: "והגית בו..." והגיון זה הרהור הלב כמו שכתוב: "הגיון לבי", ולכן פוסק הגר"א שיש לברך גם על הרהור בדברי תורה.

הביאור הלכה מביא את דעת ה'בנין עולם' שמסביר שהגר"א סובר שהרהור = דיבור ממש, אך הביאור הלכה חולק ומבין שהגר"א סובר עקרונית שהרהור אינו כדיבור (כשו"ע), אך למרות זאת יש לברך על הרהור בדברי תורה, שהרי גם בכך יש קיום של מצות תלמוד תורה:

"אמנם מה דמשמע שם מנה דלהגר"א הרהור בתורה הוא כדיבור ממש... ולעניות דעתי לא כיוון יפה, דגם הגר"א מודה דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור, אלא דסבירא לה דגם ההרהור הוא מצוה, כדכתיב 'והגית בו יומם ולילה' וכן משמע לשונו להמעין בו היטב..."

בהקדמתו ל'ספרא דצניעותא' כותב ר' חיים מוולאז'ין שהגר"א סיפר לו שנתחדש לו חידוש גדול בקבלה בזמן תפילת שמונה עשרה, ולאחר התפילה נשכח ממנו החידוש. אמר לו ר' חיים שהיה עליו לשתוק מהתפילה ולסדר מחשבתו, ואחר כך להמשיך ולהתפלל, וענה לו הגר"א שכך עשה ובכל זאת שכחו.

לאחר זמן שוב נתחדש לגר"א חידוש בזמן התפילה, והפעם הוא המשיך והתפלל, ולאחר תפילתו נזכר שוב בחידוש. מסביר ר' חיים שהגר"א אזיל לשיטתיה שהרהור בתורה כדיבור (ולכן יש לברך עליהם) ומפני כך שכח את החידוש בפעם הראשונה, מכיוון שאסור היה לו להרהר בכך באמצע התפילה.

רואים מכאן שר' חיים הבין שדעת הגר"א שהרהור כדיבור, ולא כפי שכתב בביאור הלכה.

בניגוד לדעת הגר"א אנו מוצאים בשו"ע הרב[10] שכתב בפירוש שמי שיכול להוציא התיבות בפיו ואינו מוציא, לא יוצא ידי חובת 'ולמדתם אותם'. וכן בנשמת אדם בכלל ה' אות י' כתב, ש'הגיון' הוי לשון דיבור, ותלמוד תורה היא מצוה שבדיבור ולא בהרהור.

חשש שהרהור יבוא לכדי דיבור

רמ"א בסימן ס"ח סעיף א פסק, שלמרות שהרהור לאו כדיבור, ומעיקר הדין מותר לעיין בספר בזמן ברכות קריאת שמע ואין בכך הפסק, יש להימנע מכך כדי שלא יבואו מתוך כך לדבר ולהפסיק באמצע ברכות קריאת שמע. הפרי חדש חולק עליו ואומר, שמותר לכתחילה לעיין בספר בזמן ברכות קריאת שמע, והוסיף והקשה על הרמ"א, שהרי ראינו שבעל קרי מהרהר בליבו ולא חיישינן שמא יוציא בפיו!

ניתן לומר, שאכן גם הרמ"א מודה שלא חוששים שהרהור יביא לידי דיבור, אך הוא לא דיבר על הרהור בלבד אלא על עיון בספר, וכאן כבר יש חשש שיגיעו על ידי כך לדיבור. מכל מקום, ברור כי לגבי הרהור בדברי תורה באמצע שמונה עשרה, לפי הרמ"א אין בכך הפסק (למרות שלא נכון להפסיק בכל הרהור שהוא באמצע שמונה עשרה), ולשיטת הגר"א על פי הסבר הבניין עולם יש בכך הפסק.

בירור שיטת ה'בנין עולם '

התוס' בדף כא ע"ב ד"ה עד, הביאו את רש"י בסוכה לח ע"ב, שסובר שמי שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה ושמע קדיש או קדושה, לא יכול לענות מפני שזה יחשב לו הפסק, אלא יקשיב לחזן, ויצא מדין שומע כעונה.

ועל כך הקשה התוס', שאדרבה, אם שומע כעונה הרי זהו הפסק של ממש כאילו ענה בעצמו?! אך סיימו התוס' שמכל מקום, נהגו העם כרש"י 'וגדול המנהג'.

ולכאורה, ניתן להקשות על הבנין עולם שכתב שהרהור כדיבור, שהרי לפי שיטת רש"י ששומע כעונה אינו הפסק, נראה מסברה לומר שכל שכן שהרהור אינו הפסק (דין שומע כעונה נלמד מפסוק[11] ולא מצינו שנחלקו על כך, ואילו הרהור כדיבור נתון במחלוקת אמוראים ורוב הראשונים פסקו שהרהור אינו כדיבור). ואם כן קשה איך הבין ה'בנין עולם' שהרהור = הפסק?

לכאורה, ניתן היה לומר שהבנין עולם סובר כתוס', שגם שומע כעונה הוי הפסק ואין לנהוג כרש"י, אך לא נראה לומר כן, מכיוון שהתוס' כתבו לנהוג כרש"י וכן פסק בשו"ע[12], והגר"א על אתר לא חולק על כך, ונראה שהוא מסכים עם מה שכתב המחבר.

נראה לומר, שגם מי שסובר שהרהור הוי הפסק יכול לנהוג כרש"י, מכיוון שקדיש וקדושה הם חלק מהתפילה ותקנתם היתה שבמקרה שיהיה צורך לאומרם באמצע התפילה, ניתן יהיה לצאת מדין שומע כעונה והדבר לא יחשב להפסק, אך דברים שאינם חלק מהתפילה כגון לימוד תורה או קידוש והבדלה - שמיעתם תחשב הפסק.

היחס בין שומע כעונה, להרהור

נחלקו הקהלות יעקב ובית הלוי בהבנת העקרון 'שומע כעונה'. בית הלוי הבין שאין הדבר נחשב שהשומע עצמו דיבר, אלא כדי לצאת ידי חובה די בשמיעה, ואין צורך בדיבור ממש, לפי שהשמיעה היא בעצם סוג של דיבור. לעומתו הקהילות יעקב הבין שעצם הגדרת השומע כעונה מגדירה שמי ששמע נחשב הדבר כאילו הוא עצמו דיבר (הדיבור מיוחס לשומע).

ונראה כי לפי הקהילות יעקב, אם הדיבור לא היה מתייחס לשומע, לא היה השומע יוצא ידי חובה. וניתן להסיק מכך שהקהלות יעקב סובר שהרהור לאו כדיבור, כי אם הוא היה סובר שהרהור כדיבור, הרי היה המתפלל יוצא בשמיעה בכל מקרה, בכך שהיה מהרהר במה ששמע. מכאן ניתן להקשות קצת על סוברים שהרהור כדיבור, שהרי לא מצינו מחלוקת לגבי דין שומע כעונה, ואם הרהור כדיבור, לכאורה אין צורך בדין שומע כעונה, שהרי די שהשומע יהרהר ועל ידי כך יצא ידי חובה!

נראה לומר, שגם לסוברים שהרהור כדיבור, עדיין הדיבור עדיף על ההרהור[13]. ויש לומר שבשומע כעונה, נחשב הדבר כאילו השומע עצמו דיבר ולכן יש עדיפות לדין שומע כעונה על הרהור בלבד. אך בכל זאת נראה שגם הסוברים שהרהור כדיבור יכולים לסבור שבשומע כעונה הדיבור לא מתייחס לשומע ועדיין שומע כעונה עדיף על הרהור, כי כפי שראינו, בית הלוי אומר שמספיקה שמיעה כיוון שהיא ממיני הדיבור, ומשמע מכאן ששמיעה שהיא ממיני הדיבור, עדיפה על הרהור בלבד שהוא ודאי איננו ברמה של דיבור.




[1]רש"י ד"ה 'בעל קרי' - מתקנת עזרא ואילך שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה…"

[2] לכאורה משמע מקושית הגמרא, שגם למאן דאמר הרהור כדיבור, יש עדיפות מסויימת לדיבור ('יוציא בשפתיו') אולם ניתן לומר שזה נכון רק לגבי קריאת שמע, כי בקריאת שמע יש עניין להשמיע לאוזניו (ועיין דף טו ע"א במשנה).

[3] ואז נצטרך לומר שרב חסדא לא סובר שעזרא תיקן טבילה בעל קרי, על פי מה שהיה במתן תורה.

[4] אפריורית, ניתן היה לומר שגם אם הרהור לאו כדיבור, ניתן לצאת ידי חובה קריאת שמע בהרהור כי בקריאת שמע אין צורך בדיבור, אולם מהגמרא משמע אחרת.

[5] לפי ר' יהודה-קורא קריאת שמע, כי כל שכן שאם מברך ברכות מדרבנן אז קורא קריאת שמע, שהיא מדאוריתא.

[6] ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד.

[7] דף י"ב בדפי הר"ף ד"ה יצא בדיעבד.

[8] ד"ה כדיבור דמי.

[9] סימן יא.

[10] הל' תלמוד תורה פ"ב סי"ב.

[11] סוכה לח ע"ב

[12] בסימן ק"ט סעיף ג.

[13] ועיין מה שכתבנו בהערה מס' 2