כ-כא. - שן ברשות הרבים (2)

  • הרב משה טרגין

שן ברשות הרבים (2) / הרב משה טרגין

כ-כא.

בשיעור הקודם פתחנו את הדיון בנוגע ליסוד פטור שן ברשות הרבים. במהלך הדברים חקרנו האם פטור זה הוא גזירת הכתוב הנלמדת מפסוק בלבד, ולכן יש להבין את הפטור כמשמעותו הפשוטה - אין חיוב על נזקי שן הנעשים ברשות הרבים, או שמא פטור זה מיוסד על סברא, שמאחר ש"אורחיה" של בהמה לאכול ברשות הרבים, וכמעט בלתי-אפשרי למנוע אותה מכך, פטרה התורה נזקי שן ברשות הרבים. בשיעור הקודם עסקנו בכמה מקרים יוצאי דופן לאור חקירה זו, כגון בהמה שאכלה מעל גבי חברתה ומקרים נוספים. בשיעור זה נמשיך אי"ה לברר את שאלה זו לאור מקרים נוספים המוזכרים בגמרא, וכן נציע הגדרות נוספות בגדר פטור שן ברשות הרבים.

לאחר שעסקה הגמרא (כא.) במקרה של "מחזרת" שבו נחלקו רב ושמואל (ראה שיעור 23), עברה הגמרא לדון במקרה של "מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים". מקרה זה הוא מקרה שבו אדם הניח מעבר דרך רשותו לבני רשות הרבים, והניח שם את פירותיו. במקרה זה רב פוטר כדין שן ברשות הרבים, ואילו שמואל מחייב. ההבנה הפשוטה לכאורה היא כדעת שמואל, שהרי מקום זה הוא רשות היחיד לכל דבר אלא שבני רשות הרבים עוברים שם. בגמרא (כא:) מסביר רב את שיטתו, שיכול בעל הבהמה לטעון כלפי בעל הפירות: "לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותך לרה"ר ומחייבת להו לתוראי". היסוד העולה מתוך טענת רב הוא, שכאשר הניזק גרם להבאת הנזק על עצמו, הנזק נחשב כתוצאה מפשיעת הניזק ולא כתוצאה מפשיעת המזיק. ולכן, אף שבמקרה זה מבחינת ההגדרות ההלכתיות הרגילות נראה שהיה בעל הבהמה צריך להתחייב, בכל זאת הוא פטור, מפני שהניזק נחשב כגורם הנזק. לאור טענה זו של רב, ייתכן להבין כי היגיון זה עומד ביסוד הפטור הכללי של שן ברשות הרבים. דהיינו, שהפטור אינו נובע רק מכך שחסרה פשיעת המזיק, אלא אדרבא - הניזק נחשב כפושע במקרה שהניח את פירותיו ברשות הרבים.

לאור הבנה זו יש לדון מחדש במקרה שנזכר כבר בשיעור הקודם; ר' זירא (כ.) הסתפק מהו הדין במקרה של "מתגלגלת". כבר הערנו בשיעור הקודם שנחלקו הראשונים בפירוש המקרה שבו דן ר' זירא, וכי הראב"ד הסביר שמדובר במקרה שבו בהמה העומדת ברשות הרבים אכלה פירות המונחים ברשות היחיד. ולכאורה קשה להבין, מאחר שהבהמה עומדת ברשות הרבים, ותהליך האכילה כולו מתבצע ברשות הרבים, מדוע שתהא הבהמה חייבת? לפי הצעתנו האחרונה בדבר יסוד פטור שן ברשות הרבים, נראה שהדבר יובן - אם פטור המזיק נובע מכך שהניזק פשע כשהניח את פירותיו ברשות הרבים, הרי שיובן כי היכן שהניזק הניח את פירותיו ברשות היחיד, ולא פשע בשמירת הפירות, אין שום מקום לפטור את המזיק, אף כשבהמתו אכלה את הפירות ברשות הרבים.

אם נסכם את דברינו עד כאן, נמצא שיש ג' דרכים בהבנת יסוד פטור שן ברשות הרבים:

א. גזירת הכתוב הנלמדת מ"ובער בשדה אחר".

ב. המזיק פטור מכיוון שאינו מסוגל למנוע את נזק זה, וזו דרכה של הבהמה להזיק באופן זה.

ג. לא המזיק אלא הניזק הוא הפושע והגורם לנזק, בכך שהניח את פירותיו ברשות הרבים.

ייתכן אולי להציע הסבר רביעי לגדר פטור שן ורגל ברשות הרבים. במשנה לקמן (נה:) מבואר מהו הדין במקרה שבו בהמה נכנסה לשדה אחר, והזיקה את הפירות המחוברים לקרקע שבשדה: "כיצד משלמת מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה". דהיינו, לא מחייבים את בעל הבהמה לפי שווי הפירות שאכלה, אלא חייב לשלם את ההפרש שבין שווי השדה לפני הנזק ואחר הנזק. ובגמרא (נח:) מבואר מקור דין זה: "אמר רב מתנה דאמר קרא: 'ובער בשדה אחר' - מלמד ששמין על גב שדה אחר". אותו פסוק שלימד על פטור שן ברשות הרבים לימד את אופן השומה במקרה שבהמה אכלה פירות המחוברים לקרקע.

ניתן להבין שבאמת יסוד שני הדינים אחד הוא - יסוד חיוב שן ורגל נובע מהחדירה לשדה אחר והפגיעה ברשותו: לכן, כאשר הבהמה הזיקה במחובר לקרקע שמין את הנזק לפי השינוי בערך השדה. וכמו כן למדנו מכך דין נוסף, שכאשר חסר אלמנט החדירה והפריצה לרשות היחיד בנזק, ואין שום פגיעה ברשות היחיד, לא שייך חיוב שן ורגל.

הבנה זאת יכולה להועיל להבנת שיטת רש"י בעניין "מתגלגל". רש"י ביאר שמדובר במקרה שהבהמה לקחה פירות מרשות היחיד ואכלה אותן ברשות הרבים, והספק הוא האם החיוב תלוי במקום הלקיחה, ולכן הבהמה חייבת, שכן לקחה פירות מרשות היחיד או במקום האכילה, ולכן תהיה פטורה, שכן אכלה ברשות הרבים. ולכאורה קשה להבין מדוע שהחיוב יהיה תלוי במקום הלקיחה, והרי החיוב הוא על מעשה האכילה. אך אם נבין שיסוד החיוב על שן ורגל ברשות היחיד נובע מהחדירה לפרטיות, שמאפשרת לחייב על הנזק שגרמה חדירה זו לפרטיות, הרי שהדבר יובן היטב - בשעה שהבהמה נכנסה לרשות היחיד ליטול את הפירות, הייתה פגיעה ברשות היחיד, וממילא כל נזק שינבע ממעשה זה לאחר מכן, אף שהוא יתבצע ברשות הרבים, יגרום לחיוב ממוני.

מקורות ושאלות לשיעור הבא - משלמת מה שנהנית

מקורות

1. יט: במשנה.

2. כ. "וקמא"... כא. "מיניה".

3. תוספות כ. ד"ה זה אין.

4. רי"ף ח: מדפי הרי"ף "ואם"... ט. "ממונא".

5. תוספות כ: ד"ה הא איתהנית.

6. תוספות כא. ד"ה ויהבי.

שאלות

1. מהו המחייב את הבעלים לשלם מה שנהנית?

2. כיצד ייתכן לפטור באותו זמן גם את זה נהנה וזה לא חסר וגם את זה לא נהנה וזה חסר?

3. כמה חייב הבעלים לשלם כאשר נזק קטן גרם להנאה בשווי גדול?

4. מדוע כל רווח צדדי שנגרם כתוצאה מכך שדר אדם בדירה פוטרת אותו מלשלם?

5. כיצד ניתן להסביר את יסוד מחלוקת אביי ורבא לגבי חישוב תשלומי מה שנהנית?