לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א־להיך אשר תעשה לך | 1

 

 

התורה בספר דברים מביאה שלושה ציוויים הקשורים במזבח:

 

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-להֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ. לֹא תִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא"            (דברים ט"ז, כא-י"ז, א).

הספורנו על אתר מתייחס למשותף בין שלושת הדינים:

"לא תטע לך אשרה כל עץ. הביא שלשה דומים בענין דברים שהם נאים כפי החוש, ונמאסים מפני מומם הרוחני.

ראשונה היא ה'אשרה', שהיא לנוי היכלות, ומכל מקום היא נמאסת לקדש, מפני שהיא תכסיס לעבודה זרה. וכן נקדים העדפת הצדק הרוחני לשלמות גוף הדיין שהוא חושי וגשמי.

שנית ה'מצבה' (פסוק כב), שאף על פי שהיתה לרצון קדם מתן תורה, כאמרו 'ושתים עשרה מצבה' (שמות כ"ד, ד), וזה כי היה ענינה כאלו המקריב נצב תמיד לפני הקדש, כענין 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים ט"ז, ח), ונפלו מזאת המדרגה בענין העגל, כאומרו שם 'כי לא אעלה בקרבך' (שמות לג, ג). וכן יקרה בענין זקן שאין פרקו נאה שיצא עליו שם רע בילדותו, כשתמצא זקן ופרקו נאה.

שלישית, הביא ענין ה'מום' (י"ז, א) הנמאס, אף על פי שתהיה הבהמה יפה כפי החוש ושמנה שוה אלף זוז, ועם כל זה היא נפסלת לקדש מפני מום בלתי מחסר מדמיה. ויהיה שור שוה סלע, בשביל היותו תמים, כשר לקרבן. וכן יהיה בזקן בעל מדה מגונה, כשתמצא שלם ממנו במדות, אף על פי שלא יהיה עשיר ונאה כמוהו".

לדעת הספורנו, ישנו קשר מהותי בין שלושת הדינים הללו. לדעתו, המשותף בין שלושתם הוא היחס בין הדבר בחיצונויותו הנראה יפה ונאה, למהות הדבר בצד הרוחני שבו ישנו פגם, חסרון.

מה כלול באיסור?

הנצי"ב על אתר מעיר כי באזהרה זו נכללו בעל כרחנו שני לאוין שאינן מעניין אחד:

• איסור אשרה האסור בכל מקום.
• איסור נטיעת אילן אצל המזבח.

לפי הבנתו ישנם שני איסורים נפרדים, וכך אכן דורש הספרי:

"לא תטע לך אשרה כל עץ, מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה. ומנין לנוטע אילן בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך. רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושים אכסדרה בעזרה תלמוד לומר כל עץ אצל מזבח ה'
א-להיך..."                (דברים פרשת שופטים פיסקא קמה (כא)).

גם המהר"ל בפירושו גור אריה על הפסוק מעיר כך:

"לא תטע לך אשרה כל עץ אזהרה וכו'. כאילו חסר וי"ו, וכאילו כתב 'וכל עץ מזבח ה''. וכדי שלא תטעה לומר שפירושו דומיא ד'לא תטע לך אשרה', דהוא לעבודה זרה, ולפיכך כתב 'כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך' בלא וי"ו, דלא קאי על אשירה, וכאילו כתב בפני עצמו כל אחד ואחד בלאו; לא תטע לך אשרה, לא תטע לך כל עץ, דהשתא לא הוי דומיא. ולפיכך לא מפרש רש"י 'ולא תטע לך כל עץ' בוי"ו, שלא תטעה לומר דהאי 'כל עץ' הוא לעבודה זרה כמו 'לא תטע לך אשרה'. אי נמי, דהוי שמע דוקא נטיעה הוא דאסר, אבל בונה לא, לכך כתב 'כל עץ וגו'', רוצה לומר דכל עץ - בין בית בין אילן - לא יהיה אצל מזבח ה' אלקיך, וזהו יותר נכון. דאילו לפירוש הראשון קשיא, דאף על גב דהיה כתוב 'וכל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך', לא היינו טועים לפרש דלעובדה איירי, דאי לעובדה לכתוב 'כל עץ', ולא לכתוב אשרה. והרמב"ם מפרש דהא דאמר דאזהרה הוא לבנות בית, אין זה אלא אסמכתא, דעיקר קרא אתיא לנטיעה, ולא לבונה".

כלומר ישנם כאן שני נושאים שונים:

ישנה נטיעה של אשרה שהיא עבודה זרה שנאסרה בכל מקום ומקום. בנוסף ישנו איסור אחר שבפשטות אינו קשור לעבודה זרה, אלא ענינו נטיעת עץ אצל המזבח, לכאורה ללא כל קשר לעבודה זרה. הכוונה כאן הינה הן לנטיעת עץ, והן לבניין עץ, שלא יהיו סמוכים למזבח, אלא שישנו הבדל בין אשרה לבין עץ. אשרה הינה אילן שמטרתו עבודה זרה ואיסורה בכל מקום ומקום, ואילו שאר עצים מטרתם נוי בעלמא, ואיסורם אצל המזבח כשלגבי האיסור הזה יש מקום לדון מה אסור עץ/ בניין וכו' והיכן אסור האם בעזרה או בכל הר הבית.

נתבונן תחילה בעניין איסור האשרה - ננסה להבין את מהותה ואופן עבודתה, באיזה הקשר היא מופיעה ומה נאסר בה.

מהי אשרה על פי המקראות?

המלה 'אשרה' במקרא באה בשתי הוראות שונות:

1. כשם אלה מתוך הפנתיאון הכנעני, מקבילתו של האל בעל.
2. חפץ פולחני עשוי עץ שאולי נקרא כן על שם האלה, והוא מעין נציג של האלה או של פוריותה. ייתכן וצורת החפץ היתה מעין גזע אילן או עמוד עץ מוצב אצל המזבח.

ננסה להביא ראיות מן המקראות לשתי ההבנות^[1]. נתחיל בהבאת דוגמאות לכך שהאשרה הינה אל שעובדים אותו:

• הכתוב בספר שופטים מתאר את מעשי בני ישראל ואומר:

"ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' וישכחו את ה'
א-לוהיהם ויעבדו את הבעלים ואת האשרות" (ג', ז).

• הכתוב מתאר את מעשי אמו של אסא, מעכה בת אבישלום, וביניהם מתוארת העובדה שהיא עשתה מפלצת לאשרה. אסא בְּנה, כרת את המפלצת ושרף אותה בנחל קדרון (מלכים א ט"ו, יג, ובפסוק המקביל בדברי הימים ב ט"ו, טז).
• במאבקו של אליהו נגד איזבל ופולחנה, מציין הכתוב את פנייתו ש אליהו לאחאב:

"ועתה שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים ונביאי האשרה ארבע מאות אוכלי שולחן איזבל"                                         (מלכים א י"ח, יט).

כלומר ישנם נביאי בעל ונביאי אשרה המעודדים את פולחן העבודה הזרה. בדומה לכך גם בימי יואש:

"ויעזבו את בית ה' אלוקי אבותיהם ויעבדו את האשרים ואת העצבים ויהי קצף על יהודה וירושלים באשמתם זאת"            (דברי הימים ב כ"ד, יח).

• על המלך מנשה מסופר כי:

"וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם"

                                                                    (מלכים ב כ"א, ז).

כלומר הושם פסל אשרה בתוך המקדש כתחליף לעבודת ה'. ולאחר ימי מנשה ואמון, המלך יאשיהו מבער אותה מן המקדש כמבואר:

"ויוצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם"                                                    (מלכים ב כ"ג, ו).

מצד שני חלק מן המקראות מוכיחים כי מדובר בחפץ פולחני עשוי עץ המייצג את האלה, וצורתו עץ או גזע אילן מוצב אצל המזבח. אחד המקורות המובהקים המסייעים לרעיון זה הוא מעשה גדעון:

"ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרות. ובנית מזבח לה' אלקיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות"                                                     (שופטים ו', כה).

מפשטי הפסוקים כאן ברורה הזיקה בין האשרה למזבח, כשהאשרה על המזבח. מוזכרים כאן עצי האשרה, ומכאן שהאשרה הינה עץ.

פסוקים אלו קושרים לכאורה את עצי האשרה ישירות למזבח, ועל פיהם קשה יותר להפריד בין האיסור לנטוע אשרה כאיסור כללי, ובין נטיעת עץ אצל המזבח. ייתכן שאף על פי שאשרה אסורה בכל מקום, בכל אופן היו עצי אשרה סמוכים למזבח ועל כן יש דמיון רב במקרים אלו בין שני האיסורים.

על זיקת האשרה למזבח, מעיד הפסוק בישיעיהו:

"לכן בזאת יכופר עוון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים"         (כ"ז, ט).

וכן בדברי ירמיהו:

 "כזכור בניהם מזבחותם ואשריהם על עץ רענן על גבעות הגבוהות"   (י"ז, ב).

יש כאן זיקה מפורשת הן מזבח והן לעץ רענן.

ביטויים מסוימים המופעים בפסוקים המתארים את הרס האשרות, מחזקים את ההבנה שמדובר בעץ.  כך למשל, בכמה מקומות מדובר מפורשות על שריפת האשרה:

"ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"                                                       (דברים ב', יג).

התורה מדייקת בפועל המבטא את ההרס: מזבחות - מנתצים, מצבות - משברים, אשרות - שורפים באש ופסילי אלילים - מגדעים. אין זה מונע מן הכתובים, להשתמש בלשון גדיעה גם לאשרה ולהשתמש בלשון שריפה גם על הפסילים כמפורש בדברים

"כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש"    (ז', ה).

בכמה מן הפסוקים מדובר על כריתת האשרה. בדיקת השורש 'כ-ר-ת' מראה כי בחלק ניכר ביותר של הופעותיו מדובר על כריתת עצים. כך למשל:

"ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס על אחת הערים האלה וחי"                               (דברים י"ט, ה).

וכן:

"רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה"        (שם כ', כ)[2].

רק בהקשר אחד מובא כי נכרתה מפלצת, וזאת בהקשר לאמו של אסא, מעכה בת אבישלום:

"...וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן"          (מלכים א ט"ו, יב).

מכל המקורות הללו ברור כי אשרה היא עץ המייצג את האלהות שנזרע בסמוך למזבחות[3].

לגבי היחס בין שתי ההוראות הללו - אלה כנענית מחד ואילן המשמש כחפץ פולחני הנטוע בצד המזבח מאידך, סביר להניח כי האשרה ייצגה בתרבות הכנענית את נוכחות האלה הזאת. נראה כי נטיעתה לצד המזבח, משמעותה כי הקרבנות המוקרבים הם בעצם לכבודה.

היות ועל פי המקראות ישנה זיקה בין עץ האשרה למזבחות, יש מקום לדון שוב ביחס בין שני חלקי הפסוק "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך אשר תעשה לך". אף על פי שישנן כאן שתי הוראות נפרדות: א- איסור נטיעת אשרה בכל מקום, ב- איסור נטיעת עץ אצל המזבח שאינה קשורה דווקא בעבודה זרה, מצאנו על פי המקראות כי ישנן עצי אשרה השמורים למזבחות המשמשים לעבודה זרה.

האשרה בחז"ל

גם בחז"ל ההתייחסות לאשרה היא כעץ שנטעו אותו לעבודה זרה. וכך אומרת המשנה:

"שלש אשרות הן. אילן שנטעו מתחלה לשם עבודה זרה, הרי זה אסור. גדעו ופסלו לשם עבודה זרה והחליף, נוטל מה שהחליף. העמיד תחתיו עבודה זרה ובטלה - הרי זה מותר. איזו היא אשרה? כל שיש תחתיה עבודה זרה. רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה. ומעשה בצידון באילן שהיו עובדין אותו, ומצאו תחתיו גל. אמר להן רבי שמעון, בדקו את הגל הזה, ובדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן, הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להן את האילן" (עבודה זרה פ"ג, משנה ח).

שני הדינים הראשונים של המשנה הם לדברי הכל, והשלישי שנוי במחלוקת: רבי שמעון מגדיר את האשרה האסורה בעבודת האילן עצמו, אם האילן עצמו לא נעבד אלא עובדים עבדה זרה תחתיו אין זו אשרה וגם האילן אינו אסור. ברור לכל הדעות, כי אחת האשרות היא אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה.

יוצא כי על פי המשנה ישנם כמה אופנים של אשרה הקשורה לעבודת כוכבים שנאסרה:

1. אילן שמתחילה נטעו אותו לעבודת כוכבים. באופן מעשי, באיסור זה האילן דומה לבית שנבנה לעבודה זרה, או אבן שנחצבה לשם עבודה זרה. היות ועשה עבודת כוכבים, הדבר נאסר מיד אפילו אם לא נעבד בפועל. מבחינה הלכתית התורה חידשה כאן שאף על פי שאילן הוא מחובר לקרקע, ובדרך כלל המחובר לקרקע לא נאסר, כיון שהיתה כאן תפיסת יד אדם כשניטע, דינו לעניין עבודה זרה כתלוש ולכן נאסר.
2. עובד כוכבים הקוצץ אילן ומזמר אותו לשם עבודת כוכבים, על מנת שיעבדו את הגידולים החדשים שיצמחו.
3. העמדת עבודה זרה תחת האילן, אם הוא מנסח את העבודה זרה תחת האילן על מנת שיהא האילן מיוחד לשימוש זה הוא נאסר כמשמשי עבודה זרה, ואם לא מותר העץ בהנאה. אם הועמדה תחת האילן עבודה זרה לשם קביעות, יכול האילן להיאסר מדין תורה. לפי חכמים אם ניטע מתחילה לכך, ולפי רבי יוסי בר' יהודה אף אם לא ניטע לשם כך. דעת רבי שמעון היא כי אילן שעובדים עבודת כוכבים תחתיו ולא אותו עצמו הוא מותר, אך אם עובדים את האילן עצמו זה נכלל באיסור האשירה אך לא נאסר האילן אם רק משמש עבדות כוכבים.

הגמרא מסיקה בדף מח. כי כל במידה וכמרים יושבים תחת האילן ולא טועמים מפרותיו או אפילו אומרים כי תמרים אלו מיועדים לבית עבודה זרה, האילן אסור בחזקת אשירה. הגמרא בהמשך דנה מהן הפעילויות המותרות תחת האשרה ולצידה (נטיעה, זריעה וכו').

בדברי הראשונים

רש"י על אתר כותב:

 "ואפילו לא עבדה עובר עליה משעת נטיעתה".

כלומר האיסור מתייחס לעצם הנטיעה.

הרשב"ם מפרש:

"לא תטע לך אשרה שום אילן שלא יבואו לעבדו כמנהג הגויים".

לדעתו, איסור הנטיעה נובע מחשש לעבודה זרה. האיסור הוא נטיעת כל עץ, ואשרה מתארת את אופן העבודה האסור.

הרמב"ן כותב כך:

"לא תטע לך אשרה. כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהים יקרא אשרה. אולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם יקרא כן מלשון תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה) יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם. ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם. וכענין שנאמר 'והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליה תכרת' (שופטים ו', כה)".

האשרה לפירושו היא חפץ פולחני לנוי המציין את המקום כמקום פולחן, והוא נאסר מפני שמנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי העבודה הזרה שלהם.