כי תצא | לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע

 

"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"[1]

א. הקדמה

פרשת כי תצא פותחת בהיתר אשת יפת תואר:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹוקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.

וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.

וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ.

וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.

(דברים, כ"א, י - יג).

במדרש תנאים על הפסוקים הללו מובאת הדרשה הבאה:

לא דבר הכתוב אלא כנגד היצר יצר רע. מוטב שיאכלו ישראל בשר המתות שחוט ואל יאכלו בשר המתות נבלות.[2] מושלו מלה"ד[3] לבן מלכים שנתאוה דבר שאי אפשר לו, והיה אביו מפתהו ואומר לו: "בני, אם אוכלו את מזיקך הוא". וכיון שראה שלא הקפיד אמר לו "כך וכך תהא עושה ואין את ניזק" לכך נאמר "והסירה את שמלת שביה מעליה" (דברים, כ"א, יג).

(מדרש תנאים, דברים, כ"א, יא).

לפי מדרש תנאים, היתר אשת יפת תואר הוא מעין פשרה שעושה התורה עם יצר הרע, בהנחה שחלק מהלוחמים לא יוכלו להתגבר על יצרם שיחשוק בנשים שבויות המלחמה. אם התורה הייתה אוסרת באופן גורף לקחת שבויות, הלוחמים היו עוברים על רצון התורה ולוקחים נשים באיסור, ולכן התורה התירה לשאת אשת יפת תואר.

דברים אלו מעוררים תמיהה. אם באמת התורה סברה שלקיחת אשת יפת תואר היא מעשה פסול, היא הייתה צריכה לקבוע בצורה ברורה וחד משמעית שחל איסור על לקיחת שבויות מלחמה. הלוחמים הצדיקים היו עומדים באתגר ומצליחים לגבור על יצרם והחלשים היו נופלים, ומבחינה זו איסור אשת יפת תואר היה דומה לשאר איסורי התורה, שיש שעומדים בדרישות ומצליחים לגבור על יצרם ויש שמתפתים וחוטאים.  

בעלי המוסר למדו מפרשייה זו עקרונות חשובים בדרכי ההתמודדות עם היצר הרע, ובמהלך השיעור נתמקד בעיקר בשיחה של המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ בנושא.

ב. ההתייחסות הנכונה ליצר הרע

בתחילת דבריו ר' ירוחם מתייחס לקושי שהעלנו, וקובע את הדברים הבאים:

התורה מדברת עם האדם בדרך היצה"ר,[4] התורה מתחשבת עם מצב האדם.

התורה מכוונת את האדם שלא להתעלם מיצרו הרע, אלא להכיר בו ולהתייחס אליו. מטרת האדם היא לרומם את יצרו הרע ולתקן אותו, ולא להכניע אותו תוך התעלמות מצרכיו. לכן, התורה מתחשבת במצבו של האדם מתוך הכרה בצורך לרומם את מכלול האישיות עם נטיות הרע שבה, ולא לברוח מהצדדים האפלים שמצויים באדם ודורשים תיקון. אם התורה הייתה אוסרת אשת יפת תואר היה בכך התעלמות ממצבו של האדם ויצרו הרע; אך התורה פונה אל היצר הרע, ומנסה להביא אותו להכרה בשלילה שבלקיחת שבויות מלחמה.

נראה שהבסיס לפרשנותו של ר' ירוחם מצוי במשנתו המוסרית של ר' ישראל סלנטר מייסד התנועה. לדעת ר' ישראל, אחד מיסודות עבודת המוסר הוא "חכמת העולם":

... חכמת העולם, להיות רואה את הנולדות, לפקח מראש טרם יבואו ימי הרעה, להכין עצה ותחבולה, איך לנהל עצמו ואחרים, ולהקטין הדבר להקל הניסיון...חכמת העולם להקל הניסיון ולהקטין הדבר, עד אשר תגבר היראה, צריכה ביאור רחב בדמיונות רבות, לא נמצא עניינם בספרי המוסר, כן איש איש בתבונתו ידלנה, אם תתנו לב ניסיון לזה בלב ונפש, אם ירצה השם עוד נדבר מזה.

(כתבי ר' ישראל סלנטר, ספריית דורות תשמ"ט, עמוד 203)

ר' ישראל מלמד שכדי להצליח בעבודת המוסר האדם צריך לעסוק ב"חכמת העולם", דהיינו להקדיש תשומת לב להכרת יצרו וחולשותיו, ולתכנן מראש את דרכי ההתמודדות עמם. חכמת העולם היא עבודה אישית שלא כתובה בספרי המוסר ולא יכולה להיות כתובה, כי היא מותאמת לכל אחד על פי תכונותיו וכוחות נפשו. כל אחד צריך לעצב לעצמו דרכי התמודדות אישיות בהתאם להכרות שלו עם עצמו.

 

ג. העיקר שלא להתייאש

ר' ירוחם מפתח בהמשך דבריו רעיון נוסף שנובע מרעיון דברה תורה כנגד יצר הרע:

ועשתה את צפרניה (כא, יב) וברש"י: תגדלם כדי שתתנוול. ולהלן: וישבה בביתך. וברש"י: בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו. גם זה ענין גדר לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר. רצוני בזה, התורה מורה לאדם ומחייבת אותו כי יקח התענינות בכל מצב שהוא בו. הנה זה מדה באמת, אשר לעולם, גם במצב הכי קשה, איננו זנוח ואבוד (ער פארלירט זיך ניט), תמיד עינו פקוחה על עצמו, תמיד בסדר ועסק (האנדלונג), ללא כל יאוש והתרפות. יודע כי צופה רשע לצדיק, בהתעיף עין והיצר כנגדו, ללכד אותו ולהפילו ללא כל קום, אם לא יקדים ויקח לו עצות וערמימות נגד העצות והערמימיות של היצר. ובשעת מלחמה, שהיצר כבר משיגו ותופסו, הנה ברוב חסדי ה' על האדם, למדה לו התורה ונתנה לו עצות ותחבולות בעשיית צפרניים, ובישיבתה בביתו, וכדומה, אופנים בהם לקרר את חום היצר, וככה להמלט ממנו. הוא אשר אמרנו כי גם זה ענין גדר לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, עצות איך לנהל "התעסקות" (האנדלונג) עם היצר.

היתר התורה כנגד יצר הרע מרגיל את האדם לקבל את עצמו כפי שהוא ולא להתייאש לעולם מעבודה מוסרית: בכל מצב, גם כאשר היצר מביא אותו למקומות השפלים ביותר, הוא יכול למצוא תחבולות כיצד לקרר את תשוקת היצר. מסר זה חשוב לאדם גם במצבי משבר וגם בשגרה, כפי שכותב ר' ירוחם:   

ובאמת כי פרשה זו הוראה לאדם בכלל. ודאי כי בשעת מלחמה האדם הנהו ביחוד בטרדה גדולה בלי הפסק רגע. אבל גם בלא מלחמה, לא חסרים לאדם כמה מיני מצבים שונים לרוב, אשר מפני הטרדות שבהם, הוא יוצא מכל סדרו וארחו, ואובד הוא אז כמעט כל מעמדו. ולדוגמא, אדם הנוסע בדרך, הנה מפני מצבו וטרדותיו אז, כבר מוסכם אצלו, כי כאן על הדרך אי אפשר לו להחזיק מעמד, כאותו המעמד אשר בעת היותו בישיבה וכדומה. מוסכם אצלו, כי כאן אי אפשר לו להתפלל כראוי, כי כאן אי אפשר לו ללמוד כראוי, וכדומה וכדומה כאלה, ואומר לו לנפשו, שכשיחזור ויבא בישיבה, כי אז יתחזק ויסדר עצמו כראוי, ואשר זה לא נראה לו להיות שייך כאן בחוץ לישיבה, כאן הלא אין זה מקום קביעותו, כאן הלא זה רק מצב זמני, האלך ואעשה עסקים על זמן ארעי? אניח כבר הכל עד עת אשוב אל מנוחתי וקביעותי! - ודא עקא, כי השקפה זו נעשה לאדם כהסכם וכטורח בחיים, וככה מפעם לפעם, אחת לאחת, נמצא אובד חשבון...וכבר יחסר לו כח להתחזק כבראשונה.

זהו אשר אנו רואים כאן בפרשתנו לימוד ויסוד גדול לאדם, לנהוג ולהחזיק תמיד התעסקות עם היצר. הלא מלחמה היא, ובעת מלחמה האדם ודאי מטולטל ומוזרק (פונאנדער געווארפען) מכל עצמו, ואיך יעמוד?! כי על כן דאגה התורה עבורו, ודברה אליו כנגד יצה"ר, כי יחזיק בעסק (אנהאלטען א האנדלונג) בכל אמצעיים וערמימיות, בין בשעת מעשה, כי לא יסמוך על עצמו ועל כוחותיו שלו שהיו לו מקודם המאורע שהוא בו עכשיו, וכן גם לאחר המעשה, כי ימשוך את התעסקותו גם לאחר כן, עד אשר ידע נכון כי כבר שב לאיתנו.

במצבים מיוחדים שחורגים מהשגרה האדם אינו מסוגל לעמוד ברמה שהוא דורש מעצמו בשגרה. במצבים אלו, שאיפת האדם לנסות בכל מקרה להשיג את המקסימום הרצוי, כמו בשגרה, עלולה להביא אותו לקריסה. ר' ירוחם מציע לאדם בסיטואציה כזאת להתאים את רף הציפיות לאפשרות הריאלית במציאות בה הוא נמצא כעת, ולא להרפות ולוותר לגמרי על התביעה והדרישה מעצמו כאשר לא ניתן להגיע למקסימום הרצוי. חוסר הנכונות להתאים את הצפיות למציאות הנוכחית עלול לגרום לעזיבה מוחלטת, שיש בה סכנה רבה להמשך. ר' ירוחם מביא ראיה לדברים מהסוגיה בקידושין:

בגמ' (קידושין מ.) אמר ר' אלעאי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיה. וברש"י שם: ילבש שחורים שלא יראה עצמו בכבודו אולי ירך לבבו בכך, וגם אם יחטא אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם. ובתוס' (חגיגה טז.) כתבו, ויעשה מה שלבו חפץ לגמרי, דמוטב לו לאדם שיעשה חפצו בסתר ולא בפרהסיה, עיי"ש.[5] נוראות קא חזינן[6] כאן. עד כמה מחויב האדם להיות עוסק ביצר, שבאופן אם היצר כבר תקפו כ"כ[7] עד כי אין יכול לו, אזי עוד ישתדל בשינוי מקום ושינוי בגדיו הנכבדים, אולי בזה עוד יעלה להכניע ולהרך לבבו, ואם עד אלה לא יוכל לו, הנה יראה לכה"פ[8] להקטין את העבירה, בעשותה בסתר שלא יצא מזה לכה"פ חילול השם, לימוד נורא עד כמה התורה דואגת בעבור האדם.

אפילו במצב הקשה ביותר, שאדם אינו מצליח להתגבר על יצרו, גם אז חכמים מלמדים אותו איך יוכל להקטין ככל האפשר את הנזק שיגרם כתוצאה מחטאו.

ר' ירוחם מסכם את הרעיון במשפטים הבאים:

והוראה זו שלמדנו היא יסוד וכלל, שוה לכל נפש. גם אברהם אבינו היה לו עסק עם היצה"ר, תמיד לא התעיף עינו מן היצר, ועל אורחותיו שם עין, בכל מיני ערמימיות ותחבולות להלחם אתו, אלא כי אברהם אבינו תמיד גבר וברח ממנו הרחק כמטחוי קשת, ואצלנו העסק עם היצר ישנם פעמים גם באופנים למדוד המצבים ולדעת מה הם שיגבור על היצר, ומה הם שלכה"פ יקל את החטאים עד כמה שאפשר, אבל תמיד תמיד עליו להחזיק עשות עסק עם היצר, לשפוט על מצבו ולשפוט על כחותיו, אם יעמוד בנסיון מוטב, ואם ח"ו כבר נפל ברשתו, הנה לכה"פ "יצנן" את החטאים.

היסוד הזה על האדם לידע ראשון לכל ידיעה, ולהשוות זה נגדו בכל עתותיו, הלימוד הראשון לאדם, מנעוריו עד יומו האחרון, קודם כל להתלמד להיות מבין ויודע מצבו...כי זהו הלימוד הכי ראשון וההכרחיי לאדם, ללמוד דרכי היצר ופיתויו, ולעומתן ללמוד דרכיו עצמו, של האדם, וכוחותיו במלחמה, כי מי שאין מכיר עצמו ואין דורש לנפשו אבד מנוס ממנו, כי אז גם לא תועילנו לא התורה ולא כלום, משל למה"ד[9] לאיש מוטל בנהר שוטף, הנה בזמן שהוא יודע שהוא טובע בנהר, אלא שאינו יודע עצה איך להנצל ממנו, כי אז התורה עוזרת לו בעצותיה, אבל כשאינו יודע מצבו הרע, כשאינו יודע כלל שהוא טובע בנהר, מה תקוה לו, אדם שאינו שם לב ללמוד ולדעת עצמו ומצבו, קורא אני עליו אמרם ז"ל (ברכות לג.) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו". התורה מדברת רק עם אדם עוסק, אבל מי שאין מנהל "עמו" כל עסק, יצא מגדר כל אנושיות. ה' ירחם.

המודעות עצמית של האדם למצבו היא היסוד הראשון בדרכי העבודה מוסרית. מי שאינו מכיר את עצמו ומודע למצבו לא יוכל להתקדם בתיקון אישיותו.