דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף לא ע"ב | דין 'עונג שבת' ותענית בשבת

קובץ טקסט

דין 'עונג שבת' ותענית בשבת / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

אומרת הגמרא (ברכות לא:):

"ואמר ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא: כל היושב בתענית בשבת - קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואעפ"כ חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא".

מהגמרא עולה כי לתענית בשבת קיימים שני צדדים: מחד, יש מעלה מיוחדת לתענית כזו, אולם מאידך יש בכך בעיה מצד 'עונג שבת', עד כדי כך שעליו להתענות תענית נוספת כנגד זו של שבת. השיעור הפעם יעסוק בעניין 'עונג שבת' ותענית בשבת.

'עונג שבת' ו'כבוד שבת'

כולנו יודעים כי בשבת קיים מושג של 'עונג שבת', אולם לא כל כך ברור מה מהותו של עניין זה, האם זו מצווה? אם זו מצווה, האם היא מצווה מדאוריתא או מדרבנן?

הגמרא בשבת (קיח:) דנה במושג זה ואומרת:

"אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר: 'והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך'. עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר 'וקראת לשבת עונג' - הוי אומר זה עונג שבת".

מדברי רב יהודה נראה כי אין מצווה או חובה מיוחדת, לענג את השבת. לדבריו, יש בכך מעין הנהגה טובה ומי שינהג כך יזכה למילוי משאלותיו. להסבר דבריו מביא רב יהודה את הפסוק בישעיה:

"אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיה נ"ח, יג).

אך גם לאחר קריאת הפסוק, עדיין לא ברור מהו 'עונג שבת' בדיוק. בפסוק נאמר שיש לקרוא לשבת עונג, וכי יש לנהוג כבוד בשבת על-ידי הימנעות מעיסוק בעיסוקי חול בשבת. אולם לא מפורש מהו 'עונג שבת', ומה ההבדל בין 'עונג שבת' ל'כבוד שבת'.

בדברי הרמב"ם מצינו חלוקה מסוימת:

"איזה הוא כיבוד? זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית, ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת, ומתעטפים ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך. ומכיבוד השבת, שילבוש כסות נקייה. ולא יהיה מלבוש החול, כמלבוש השבת; ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול. ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי, מפני כבוד השבת. אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות, עד שתחשך; ואף על פי כן מכיבוד השבת שיימנע אדם מן המנחה ומעלה מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול. מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו, וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן. אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכות שבבית - חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים - מהם מי שהיה מפצל העצים, לבשל בהן; ומהן מי שהיה מבשל, או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות; ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהוא צריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה, הרי זה משובח" (הלכות שבת פ"ל, הל ב-ו).

הרמב"ם מרחיב מאוד בהסבר המושג 'כבוד שבת', אולם טרם ברור ההבדל בינו לבין 'עונג שבת'. בביאור הגר"א (סי' תקכ"ט, ס"ק ד) הסביר, כי דעת הרמב"ם היא ש'כבוד שבת' מתבטא במעשים הנעשים לקראת השבת, ואילו 'עונג שבת' כולל את המעשים הנעשים בשבת עצמה.

חילוק אחר בין 'עונג שבת' ל'כבוד שבת' ניתן למצוא בדברי הגמרא בשבת (קיג.). הגמרא מבארת כיצד יש לכבד את השבת, ואומרת:

"'וכבדתו מעשות דרכיך'. 'וכבדתו' - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. 'מעשות דרכיך' - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול".

מהגמרא משמע, כי 'כבוד שבת' בא לידי ביטוי בהימנעות מעשיית חפצי חול בשבת ולא על-ידי עשייה חיובית כלשהי. ניתן היה לומר כי בניגוד ל'כבוד שבת' - 'עונג שבת' יבוא דווקא ע"י עשייה חיובית: אכילת מאכלים מיוחדים, שתיית יין וכד'. כלומר, בניגוד להסבר הגר"א ברמב"ם, 'כבוד שבת' יכול להתקיים גם תוך כדי השבת עצמה ולאו דווקא לפניה, וזאת על-ידי אי עשיית מעשי חול בשבת שעשייתם גורמת לביזוי השבת. כמובן שגם לפי כיוון זה, 'עונג שבת' יכול להיות רק תוך כדי השבת ולא לפניה.

יש מצווה לנוח בשבת?

בתחילת השיעור העלנו את השאלה, האם יש ב'עונג שבת' מצווה או לא. בעניין זה מצאנו מחלוקת בראשונים:

הרמב"ם פסק כי יש מצווה מדברי סופרים לענג את השבת:

"ארבעה דברים נאמרו בשבת - שניים בתורה, ושניים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים: שבתורה: 'זכור' (שמות כ', ז), ו'שמור' (דברים ה', יא); ושנתפרשו על ידי הנביאים: כיבוד ועינוג, שנאמר 'וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד'" (ישעיהו נ"ח, יג).

לעומתו, הרשב"א (יבמות צג.) כתב כי 'עונג שבת' הנה מצווה מדאורייתא[1]. יתכן, כי כוונתו איננה כי מדובר במצווה חיובית, אלא שיש ב'עונג שבת' קיום של 'זכור' וב'כבוד שבת' קיום של 'שמור'.

תענית בשבת

כעת, נעבור לעסוק בדין תענית בשבת. ראינו קודם את הגמרא שאמרה כי יש מעלה מיוחדת בתענית בשבת, אולם יש בכך גם בעיה בגלל הפגיעה ב'עונג שבת'. נשאלת השאלה, מהי המעלה המיוחדת של התענית בשבת? יתר על כן, אם אכן הדבר בעייתי בגלל הפגיעה ב'עונג שבת', כיצד הדבר בכלל מותר?!

את מעלתה של התענית בשבת מסביר רש"י:

"...לפי שתענית קשה בשבת, לפי שהכל מתענגים בו והוא מתענה" (ברכות לא: ד"ה של שבעים שנה).

במילים אחרות, ברור כי קשה יותר לצום כאשר כולם ממלאים את כריסם בקיגל וצ'ולנט, מאשר בתענית בה כולם צמים יחד או אוכלים מאכלים פשוטים. בגלל הקושי המיוחד שיש בתענית בשבת, מעלתה גדולה יותר עד כדי כך ש'קורעין לו גזר דין של שבעים שנה'. אולם עדיין לא ברור, כיצד מותר כלל לצום בשבת, הרי יש בכך ביטול של מצוות 'עונג שבת'?! לשיטת הרמב"ם, שמצוות עונג שבת היא 'רק' מדברי סופרים, הדבר קשה פחות, אך לשיטת הרשב"א, שזוהי מצוה מדאוריתא - כיצד ניתן לבטל מצווה מדאוריתא ועוד לקבל על כך שכר?! גם אם יש בתענית זו מעלה גדולה, היא צריכה להתבטל לעומת האיסור שבדבר!

להלן, ננסה לענות על שאלה זו ונציע כמה תשובות אפשריות:

I. יתכן שהלכה זו נובעת מסוג התענית בה דנה הגמרא בברכות, וכאן עלינו לשאול: באיזו תענית מדובר?

מדברי רש"י (שם) משמע שלא מדובר בתענית מיוחדת, כי אם בתענית שהאדם מקבל על עצמו. כך גם משמע מהגמרא עצמה, האומרת שקורעין לו בזכות התענית גזר דין של שבעים שנה.

לעומת זאת, התוספות כתבו בשם ר"ח שהגמרא דיברה על תענית ספציפית:

"פירש ר"ח בתענית חלום, וכן איתא במדרש תהלים" (שם ד"ה כל).

דברי התוספות מתבארים טוב יותר על רקע הגמרא בשבת (יא.):

"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת. אמר רב חסדא: ובו ביום. ואמר רב יוסף: אפילו בשבת. רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי עבדי ליה עיגלא תילתא, אמרו ליה לטעום מר מידי. אמר להו בתענית יתיבנא. אמרו ליה ולא סבר ליה מר להא דרב יהודה דאמר רב יהודה לוה אדם תעניתו ופורע? אמר להו תענית חלום הוא, ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואמר רב חסדא ובו ביום ואמר רב יוסף אפילו בשבת".

מהגמרא עולה כי אין להתענות בשבת, וגם אדם שנתחייב מסיבה כלשהי בתענית, יכול 'ללוות' ולהתענות ביום אחר. רק במקרה שמדובר בתענית חלום שיפה בזמנה במיוחד, ניתן להתענות אפילו בשבת. במה שונה תענית חלום מכל תענית אחרת?

1. אפשרות אחת היא לומר שבמקרה של תענית חלום אין פגיעה ב'עונג שבת', כדוגמת סיפורו של רבי עקיבא:

"רבי עקיבה היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו: לימדתנו רבנו 'וקראת לשבת עונג'! אמר להם: זה עונג שלי" (מדרש המובא בב"י בסי' רפ"ח).

וכך פסק בשו"ע:

"י"א שאדם שמזיק לו האכילה דאז עונג הוא לו שלא לאכול - לא יאכל. הגה: וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מליבו מותר לבכות בשבת" (אורח-חיים סי' רפ"ח, סעיף ב).

על פי כיוון זה, גם כאשר האדם מדוכדך מהחלום שחלם, כיוון שהתענית מהווה בשבילו 'עונג שבת' ממילא היא מותרת.

אולם, הסבר זה איננו מתיישב היטב עם דברי הגמרא. הגמרא (לא.) אומרת במפורש כי יש בעיה בתענית זו ("חוזרין ונפרעין ממנו דין 'עונג שבת'"), ולמרות זאת "קורעין ממנו גזר דינו של שבעים שנה". אם אכן היה מדובר על מקרה שהתענית עצמה היא 'עונג שבת' בשבילו, הדבר היה צריך להיות מותר מלכתחילה והוא לא היה צריך להתענות שוב. החילוק בין המקרים ברור: אצל ר' עקיבא הבכי עצמו היה ה'עונג שבת' שלו. אולם בגמרא אצלנו ברור שהוא סובל מהתענית (ואפילו יותר מתענית רגילה, כזכור) ולכן מעלתה גבוהה יותר, ולמרות שהדבר אסור, עדיין 'קורעין לו גזר דין של שבעים שנה'.

2. הבדל אחר בין תענית חלום לתענית רגילה הוא, שתענית חלום באה לכפר על נקודה ספציפית בעוד שתענית רגילה הנה כללית יותר. כך משמע מלשון השו"ע:

"מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו" (סי' רפ"ח סעיף ד).

כלומר, יש בתענית חלום כפרה על גזר דין רע שנגזר עליו, ולכן יש להתענות בהקדם האפשרי ואפילו בשבת. אך גם להסבר זה ניתן להקשות - לא ברור כיצד ניתן לכפר על דבר אחד ע"י עשיית איסור אחר?!

II. ניתן להציע, כי ישנם מצבים בהם מבצע מצווה ועבירה באותו מעשה, ולמרות זאת הדבר יהיה מותר. אומרת הגמרא בתענית:

"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר (במדבר ו') 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' - וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר - ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (תענית יא.).

כלומר, לדעת שמואל אין אדם רשאי לצער עצמו מדברים המותרים לו. אם הנזיר נקרא חוטא בכך שציער עצמו מן היין, קל וחומר שמי שמונע עצמו ממאכל ומשתה חוטא בכך. בענין זה מעירים התוספות:

"... ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא, מקל וחומר מנזיר - ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו', אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית, גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו... ומכל מקום יש קצת חטא, מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת, ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה" (שם ד"ה אמר).

על-פי התוספות, אדם המתענה נקרא חוטא משום שהוא אינו רשאי למנוע מעצמו דברים המותרים לו, אך לצד זה הוא מקיים מצווה. כלומר, התוספות הבינו שייתכן מצב בו אותו מעשה ייחשב בו זמנית, גם מעשה מצווה וגם למעשה עבירה. כאשר מעלת המצווה גוברת על החיסרון שבעבירה, ניתן לנהוג כך. התוספות ממשיכים ומסבירים שזהו גם המצב בגמרא בברכות. למרות הפגיעה ב'עונג שבת', התענית עצמה נחשבת למצווה חשובה יותר.

יש לזכור, כי התוספות עצמם העמידו את הגמרא בברכות בתענית חלום ולא ב'סתם' תענית, ומשמע שאם אכן היה מדובר בסתם תענית הוא לא היה רשאי לצום! ניתן לראות חילוק זה גם בהשוואה שעושים התוספות בין התענית בשבת למעשה הנזיר. התנזרות הנזיר מוצדקת רק במקרה מסוים: 'הרואה סוטה בקלקולה' ולא תמיד, מכיוון שבמקרה רגיל העבירה גוברת על המצווה שבהתנזרות. כך גם לגבי תענית בשבת - לתענית חלום יש חשיבות כי תהיה בזמנה, לעומת כל תענית אחרת שיכולה להיות בכל זמן. ממילא בשבת מותר להתענות רק תענית חלום, כי אז התועלת רבה על החיסרון, לעומת כל תענית אחרת, ששם החיסרון גובר על התועלת שבתענית.

III. כיוון נוסף על-פיו ניתן להסביר את הגמרא בברכות, אפשר למצוא בדברי הרמב"ם:

"מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת, או לבית המדרש; ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה. ופוסקין צדקה לעניים. והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לתרטיאות וטרקלין של גויים, לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקת לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ומבקרין חולין, ומנחמים אבילים; והנכנס לבקר את החולה, אומר שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתיים - ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח. שכל אלו וכיוצא בהן- מצוה הן, ונאמר 'עשות חפציך' (ישעיהו נ"ח,יג) - חפציך אסורין, חפצי שמיים מותרין" (הלכות שבת פכ"ד הל' ה).

הרמב"ם קובע כי מותר לפגוע בכבוד שבת, כאשר יש בכך צורך מצוה. אמנם, דברי הרמב"ם נכתבו בנוגע לפגיעה ב'כבוד שבת' משום דבר מצוה, ולא על פגיעה ב'עונג שבת', אולם ניתן היה לבוא ולומר כי אותו היתר עצמו קיים גם לגבי מי שמתענה בשבת. כלומר, למרות שיש כאן פגיעה ב'עונג שבת' יש כאן גם מצווה ולכן הדבר מותר.

אולם אם נסביר בדרך זו, עדיין לא ברור מדוע נפרעין ממנו על התענית? לכאורה הדבר מוצדק!

על מנת לענות על שאלה זו נראה כי אנו צריכים לעמוד על החילוק בדברי הרמב"ם. מדוע התיר הרמב"ם לפגוע ב'כבוד שבת' לצורך מצווה, ולא התיר לפגוע ב'עונג שבת' לצורך מצווה?

יתכן וההסבר הוא, שעשיית המצווה מהווה 'כבוד שבת' יותר מאשר ההימנעות מעשיית המצווה בגלל השבת. כאשר אדם מדבר דברי חול בשבת לצורך מצווה, זהו כבוד השבת שיקיימו בה מצוות. לכן, כאשר זה לצורך מצווה אין כן כלל פגיעה בכבוד השבת, לעומת התענית, שברור שהיא פוגעת בעונג השבת.

מה הבעיה לצום?

לגבי איסור התענית בשבת, ניתן לשאול, האם הבעיה נעוצה בכך שהאדם נמנע מלאכול ומלהתענג בשבת, או שמא יש איסור להתענות בשבת כאיסור נוסף. במילים אחרות, האם המתענה עשה איסור חיובי בכך שהתענה או שרק נמנע לקיים מצוות 'עונג שבת'.

השו"ע כותב:

"אסור להתענות בשבת עד שש שעות. הגה: ואפילו לומד ומתפלל אסור[2]" (סי' רפ"ח, סעיף א).

וכתב בביה"ל:

"ולשם תענית אפילו שעה אחת אסור" (שם ד"ה עד שש שעות).

משמע מכאן שיש שני איסורים: איסור להימנע מ'עונג שבת', ובנוסף איסור להתענות. מי שרק נמנע מאכילה עד שש שעות, ביטל מצוות 'עונג שבת', אך אם התענה לשם תענית, אפילו לשעה אחת, הדבר אסור כי זהו איסור אחר של תענית בשבת.

מילתא דבדיחותא

עסקנו היום בדברי הגמרא בדף לא:, עמוד העוסק בעיקרו בתפילת חנה. במסגרת זו מספרת שם הגמרא:

"אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו, דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?".

סיפור זה מזכיר את אותו מעשה ביהודי עני שבכה אל מול ארון הקודש ואמר: "רבונו של עולם, הן כל הכסף והזהב שבעולם אינם בעיניך אלא כפרוטה אחת, ואלף שנה אינן בעיניך אלא כיום אחד, מהו בעיניך שתיתן לי כמה פרוטות?"

יצא קול מארון הקודש וענה: "אין שום בעיה, תחזור מחר...".

 
 

[1] גם מהגמרא בברכות לגבי היושב בתענית בשבת משמע כי אכן קיימת מצוות 'עונג שבת' ואין זו רק הנהגה טובה. אילו היה מדובר בהנהגה טובה בלבד, לא הייתה אמורה להיות בעיה בתענית זו.

[2] ומכאן אזהרה למחמירים במצוות שנה בשבת, ומתפללים מאוחר, שעליהם להיזהר ולקדש לפני שש שעות!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)