שבת | דף יג | לא יאכל הזב עם הזבה

במשנה לעיל (יא עמוד א) הובאה רשימה של גזירות וחששות מדרבנן:

"לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה - שמא ישכח ויצא... כיוצא בו: לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה".

המשנה אוסרת על זב וזבה (נשואים) לאכול יחד "מפני הרגל עבירה". השאלה שאותה ננסה לברר בעיון זה היא: מה פירוש הטעם "מפני הרגל עבירה"? אפשר להציע שתי תשובות שונות לשאלה זו:

א. מכיוון שהזב והזבה אוכלים יחד הם עלולים לשכוח את העובדה שהם אסורים ביחסי אישות. ניתן לחזק הבנה זו מתוך ההשוואה שעורכת המשנה בין דין זה ובין דין החייט אשר עלול לשכוח את המחט בכיסו ולצאת איתה לרה"ר.

ב. מן הלשון "הרגל עבירה" יש מקום לדייק שהחשש איננו שכחה אלא שמא הקרבה הנפשית הנוצרת בזמן האוכל תעורר את יצרם ותגרום לכך שיגיעו לידי עבירה במזיד.

בסוגייתנו השוותה הגמרא (יג עמוד א) את דין האכילה המשותפת ללינה משותפת:

"איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו?...
תא שמע: לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה. - הכי נמי: דיעות - איכא, שינוי ליכא. –
תא שמע: 'ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב', מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה - הוא בבגדו והיא בבגדה אסור".

מן ההשוואה של הגמרא בין אשת איש ובין נדה נראה בבירור שאיסור הלינה המשותפת איננו שמא ישכחו את האיסור אלא משום הקרבה הנפשית והגופנית שבלינה כזו. לכאורה היה מקום לדייק מהניסיון להשוות את הלינה לאכילה שגם האכילה המשותפת אסורה בשל הקרבה שבה, אך הגמרא השוותה את הלינה גם לאכילת בשר וחלב זה לצד זה, ונראה שבשלב זה הבינה הגמרא שגם הלינה אסורה בשל חשש שכחה.

למעשה, על אף שמדברי הגמרא נראה שהמוקד הוא חשש שכחה, הרי שבדברי הרא"ש (סימן לב) מפורש ההיפך:

"ומה שרגילין עכשיו לאכול עם אשתו נדה בשלחן אחד, לפי שבימיהם היו רגילים לאכול כל אחד לבדו על שלחן קטן וכשאשתו עמו על אותו שלחן קטן נראה דרך חבה ודמי להצעת מטה ומזיגת כוס והרחצת פניו ידיו ורגליו אבל האידנא שכל בני הבית אוכלין על שלחן אחד אינו דרך חבה".

הרא"ש כותב בפירוש שהאיסור נובע מכך שהאכילה המשותפת היא "דרך חיבה", ומכאן הוא מסיק שאיסור זה מוגבל רק לשולחנות קטנים שהאכילה המשותפת על גביהם יוצרת חיבה. אמנם, השולחן ערוך (יו"ד קצה, ג) פסק אחרת:

"לא יאכל עמה על השלחן אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה לו לקערה".

השולחן ערוך פסק את האיסור גם בשולחנות של ימינו, ודלא כדעת הרא"ש, אך התיר לאכול כשיש שינוי. בסדרי טהרה על אתר (סק"ז) עמד על כך ששני חלקיה של פסיקת השולחן ערוך הם "לשיטתו": מכיוון שהאיסור הוא מחשש לשכחה הוא קיים גם בשולחנות גדולים שאין בהם חיבה, אך דווקא בשל כך ניתן להתיר את האיסור על ידי שינוי שימנע את השכחה.