דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | לא ידבק בידך מאומה מן החרם

קובץ טקסט

פתיחה

לכל איסור תורה יש אופי וצביון. כך לדוגמה מוקד איסור חזיר, הינו באכילה. יהודי המעוניין לגדל חזירים בכדי ליצר מעורם כפפות לעובדי בניין[1], יכול לעשות זאת כל עוד גידול החזירים לא נעשה בארץ ישראל (מנחות סד:). בעבודה זרה, מוקד האיסור הוא בהנאה. כלומר ישנו איסור גם לנהנה מפסל בודהה לנוי ביתו, אע"פ שהוא אינו סוגד לפסל.

בשיעור זה ברצוננו לעסוק בשאלה מה מוגדר כהנאה מעבודת כוכבים. הסוגיות בהגדרת הנאה מעבודת כוכבים פזורות בשלושה מוקדים בש"ס: במסכת ע"ז (מב.) לגבי עפר עבודת כוכבים, במסכת חולין (ח.) בסוגיית סכין של עבודת כוכבים ובמסכת פסחים בסוגית זה וזה גורם (כו:).

המקור בתורה

בפרשת עיר הנידחת אומר הכתוב:

"וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"         (דברים י"ג, יח).

וכך מסביר בעל המדרש תנאים לדברים את הפסוק:

לא ידבק בידך מאומה מן החרם מגיד שכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנ' ולא ידבק בידך מאומה. מן החרם שכל נכסי ע"ז הרי הן חרם ואפלו נתערבו. מכאן אמרו נטל ממנה מקל או מלגז או כדכד או שרביט וארג בו בגדים כולן אסורין בהנייה. נתערבו באחרים כולן אסורות בהנייה. מה יעשה להן יוליך דמי הנייה לים המלח. כללו של דבר כל הנהנה מע"ז יוליך דמי הנייה לים המלח"                                            (מדרש תנאים דברים י"ג).

המדרש לומד שתי הלכות חשובות מאזהרת הכתוב 'לא ידבק'. א) לאיסור הנאה בע"ז אין שיעור. ב) ע"ז אינה בטלה בתערובת. הדרך להתגבר על איסור הנאה הוא ע"י הוצאת מימד האיסור והולכתו לים המלח.

העולה מכל הנ"ל הוא כי ע"ז הינה סוג של דיבוק המתקבע בחפץ ואינו מרפה אלא ע"י הוצאת מימד ההנאה ממנו. כדי להגדיר את גבולותיו של אותו דיבוק ולהבינו, נעסוק בסוגיות הנ"ל.

 הנאה מעפר עבודת כוכבים

התוספתא מביאה את מחלוקת רבי יהודה וחכמים, בנוגע לאופני הביעור של עבודת כוכבים:

"המוכר עבדו ליריד של גוים דמיו אסורין ויוליך לים המלח, וכופין את רבו שיפדנו אפילו מאה בדמיו ויוציאנו לחירות. נמצאתה אומר הנושא והנותן ביריד של גוים בהמה תיעקר, כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך הנאה לים המלח, פירות את שדרכן לישפך ישפך לשרוף ישרף לקבור יקבר. ר' יהודה אומר עבודה זרה עצמה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו אף היא נעשית זבל שנאמר 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'"       (תוספתא פ"ג, הלכה יט).

נחלקו רבי יהודה וחכמים באופני הביעור של עבודת כוכבים. לדעת חכמים לאחר פגיעה ונטרול החפצא, יש להמשיך ולפגוע בשברים כך שלא ניתן יהיה ליהנות מהם. אולם לדעת רבי יהודה לאחר הפיכת הע"ז לעפר ניתן לזרות ברוח ולא צריך לחשוש שמא ייהנו מעפרה.

בהמשך דבריה מביאה התוספתא סדרת הוכחות מפרשיות בתורה ובמקרא כולו לשיטת ר' יהודה הנדחות על ידי חכמים:

"אמר להם ר' יוסי הרי הוא אומ' 'ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרף אותו באש'. אמרו לו משום ראיה 'ויזר על פני המים וישק את בני ישראל' שביקש לבודקן כדרך שבודקין את הסוטות

אמר להן ר' יוסי הרי הוא אומר 'ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו' אמרו לו משם ראיה 'ויאמר דוד וישרפום באש'.

אמר להן ר' יוסי הרי הוא אומר 'וגם מעכה אם אסא המלך הסירה מגברת אשר עשתה מפלצתה לאשירה' אמרו לו משם ראיה 'ויכרת אסא את מפלצת וידק וישרף בנחל קדרון'.

אמר להן ר' יוסי הרי הוא אומר 'וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההם היו ישראל מקטרין לו ויקרא לו נחשתן'. אמרו לו וכי עבודה זרה היה והלא משה רבינו עשאו מלמד שטעו ישראל אחריו עד שבא חזקיה וגנזו"         (שם).

רבי יוסי מביא ארבע דוגמאות מהן עולה כי לא חששו שמא יבואו להנות מעפר הע"ז. פריכתם של חכמים הינה כי בכל המקומות האלו לא היה נטרול טוטאלי מסיבה מיוחדת, או שהנטרול הגיע לאחר זמן.

ההגדרה ההלכתית שנותנים הראשונים לעבודה זרה לאחר כתישתה היא 'זבל', ונחלקו התנאים האם מותר ליהנות מזבל זה. התוספות מסבירים את המחלוקת באופן הבא:

"אמרו לו אף הוא נעשה זבל - פי' רשב"ם וקא סברי זה וזה גורם אסור ורבי יוסי לא חייש דסבר זה וזה גורם מותר. ומכל מקום אסור לזבל שדה לכתחלה אף לרבי יוסי בזבל של עבודת כוכבים כיון שהוא מתכוין ליהנות. ואין להקשות דרבנן אדרבנן - דהכא חיישו רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפרק כל שעה (פסחים כח.) אמרי רבנן (מפזר) וזורה לרוח. דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה, אבל בעבודת כוכבים כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו. אי נמי רבנן דהתם היינו רבי יוסי דהכא"                          (מג: ד"ה אמרו).

התוספות מסבירים כי מחלוקתם של התנאים היא בשאלת זה וזה גורם, קרי האם הגידולים אשר יגדלו כתוצאה מן 'הזבל' שמקורו בע"ז ודבר היתר יאסרו. לדוגמה, במידה והזבל של הע"ז יפרה גריר שסק, האם עץ השסק שיצמח ממנו ייאסר?

התוספות מציינים כי לכתחילה לכל השיטות אין להשתמש בזבל ע"ז וישנה חובה כללית לנתק כל קשר וזיקה עם הע"ז, ברם בדיעבד איסור הנאה מן הע"ז לא יעבור אל התוצר החדש. לדעת התוספות, חומרה זאת הינה יחודית לע"ז משום שנאמר בה 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם', וזאת בניגוד לשאר איסורים כדוגמת חמץ שעפרם מותר.

התוספות בפסחים נותנים נימוק מכיוון נוסף:

"ותנן נמי גבי ע"ז - אומר ר"י דרבנן דמתניתין היינו רבי יוסי דפרק כל הצלמים (ע"ז מג:). אי נמי מתני' דהכא א"ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר לא ידבק בידך וגו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב 'לא יאכל' ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכי האי גוונא לאו דרך הנאה היא, אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסור אפילו שלא כדרך הנאה"                                                     (כח. ד"ה ותנן).

המוקד באיסור ע"ז הוא הנאה ולכן אם השתנה מצב צבירתו של החומר, מאחר שמוקד האיסור הוא בצריכת החפצא של האיסור תיאסר הנאה מן חומר המושפע ממנו. זאת בניגוד לשאר איסורי אכילה בהן המוקד הוא בפועלת הגברא, ומעשה אכילה המסב הנאה אך אין הוא נעשה כדרכו. לדוגמה הנאה מאפר בשר בחלב, מאחר שאכילת אפר איננה מעשה אכילה, אע"פ שלאדם יש הנאה מהאפר הוא לא יתחייב..

אם נסכם את הצעות בעלי התוספות נראה כי קיימים שני מסלולים, לבחינת איסור הנאה מעפר עבודת כוכבים:

  • הגדרת איסור הנאה בע"ז- מאחר ואיסור הנאה בע"ז בשונה מאיסורי אכילה, מוגדר לחפצא ולא לאופן בו הגברא מתייחס לה. גם לאחר שהחפץ איבד את צורתו איסור הנאה לא פג.
  • הנאה אגבית- בע"ז גם הנאה אגבית שאינה ישירה אסורה, ולכן גם אם הע"ז היא מרכיב מסוים ביצירת המוצר החדש שאינו דומיננטי , בתהליך היצור ידבק במוצר שם ע"ז.

להלכה פסקו הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ח, הלכה ו) והשו"ע (יו"ד סי' קמ"ו סעיף יד) כי זבל ע"ז אסור, וקיימת חובה בתהליך האיבוד להגיע למצב שלא ניתן יהיה ליהנות מעפרה של ע"ז.

סכין של עבודת כוכבים

הסוגיה בחולין דנה בשאלה האם סכין שחיטה של ע"ז אוסרת את הבשר:

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: סכין של עבודת כוכבים - מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר. מותר לשחוט בה - מקלקל הוא, ואסור לחתוך בה בשר - מתקן הוא. אמר רבא: פעמים שהשוחט אסור - במסוכנת, ומחתך מותר - באטמי דקיימין לקורבנא. ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא!"                              (ח.).

מדברי הגמרא נראה כי סכין של ע"ז אוסרת את הבשר כאשר החיתוך שהיא ביצעה גורם לרווח כלכלי משמעותי. הנחת העבודה של הגמרא היא כי ערכה הכלכלי של בהמה חיה, גדול יותר מבהמה מתה, וכי בסוף ימיה הולכת הבהמה לשחיטה ובכך היא מנוצלת באופן מקסימאלי.

לכן לדעת הגמרא שחיטה בסכין של עבודת כוכבים אצל מסוכנת אוסרת הבשר, אולם אצל בהמה צעירה, מאחר שהשחיטה היא קלקול ופגיעה ברווח הכלכלי - אינה אוסרתה.

נחלקו הראשונים מהו היקף האיסור התופס בבהמה.

אומר הרשב"א:

"'ואסור לחתוך בה בשר - מתקן הוא'. ה"ה דהו"מ למימר ואם חתך בו בשר אסור שהרי הנאתו אסורה לו אלא משום דתנא רהטא מותר לשחוט דעדיף ליה לאשמועינן כחה דהיתירא דכיון שהוא מקלקל מותר לשחוט בה לכתחלה תנא נמי סיפא אסור. ומיהו בהולכת הנאה לים המלה סגי דקי"ל כר' אליעזר דאמר בע"ז (מט:) גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח ואפסיק הלכתא התם כותיה"                                                              (שם).

אולם הרא"ש חלק עליו וכתב:

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה מקלקל הוא. ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא... יראה הא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לכתחלה ולא שיאסר הבשר משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם שהוא נהנה מעבודת כוכבים. ולא דמי לנטל הימנה עצים והסיק בו תנור חדש שאסור התנור או אפה בו את הפת בתנור ישן שהפת אסורה. ונטל הימנה כרכר וארג בו הבגד דאסור דהבגד כולו נעשה באיסור. אבל הכא בשביל חתיכת הבשר בסכין של עבודת כוכבים לא נעשה כל הבשר באיסור..."                                          (רא"ש חולין פ"א סימן ט).

במה נחלקו הראשונים? ננסה לבחון שאלה זו דרך התבוננות במקרה נוסף בו הפקת מוצר מחפץ של עבודת כוכבים אוסרת את התוצר. אומרת המשנה:

"נטל ממנה עצים - אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור, אם חדש - יותץ, ואם ישן - יוצן. אפה בו את הפת - אסורה בהנאה. נתערבה באחרות - כולן אסורות בהנאה, ר"א אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודת כוכבים. נטל הימנה כרכור - אסור בהנאה. ארג בו את הבגד - אסור בהנאה. נתערב באחרים ואחרים באחרים - כולן אסורין בהנאה, ר"א אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודת כוכבים"        (מט:).

לדעת ר"א ניתן להוציא את הדיבוק של הע"ז בפת ע"י הולכה לים המלח, אולם לשיטת חכמים אין פדיון לע"ז ולא ניתן להוציא את הדיבוק מן החפץ.

כאמור, הראשונים שנחלקו במעמד סכין של שחיטה סברו כר"א שיש פדיון לע"ז. אלא שלשיטת הרא"ש אף פדייה לא צריך, וניתן בדיעבד להשתמש בתוצר שהפיקוהו ע"י סכין של ע"ז. מדוע?

בניגוד לעצים שהסיקו בתנור הפועלים בכל גוף החפץ ומולידים בו שם חדש, סכין של שחיטה עובדת בחלק מסוים בלבד בבהמה. על אף שחלק זה שלכשעצמו חשוב ביותר כי הוא יאפשר את שאר האכילה, מדובר בחלק מסוים בלבד.

הרא"ש הבין, כי הנאת סכין היא בבחינת גורם דגורם, שחכמים פסקו שגורם של גורם מותר. אולם במקרים המובאים במשנה בדף מט: החפץ של ע"ז הוא אשר יוצר את המוצר ולכן אוסרים אותו.

ברם כאשר מדובר בבהמה מסוכנת שתהליך השחיטה נותן שם חדש לבשר ומעלה את רווחו הכלכלי, גם לרא"ש המקל, לא מועילה הולכת דמי הסכין לים המלך ובשר הבהמה אסור כולו שכן כאן אין המדובר בגורם דגורם.

להלכה פסק השלחן ערוך:

"סכין של עבודת כוכבים ששחט בה, הרי זו מותרת, מפני שהוא מקלקל... ואם היתה בהמה מסוכנת, הרי זו אסורה, מפני שהוא מתקן והרי זה התקון מהנאת משמשי עבודת כוכבים" (סי' קמ"ב סעיף ב).

וכתב על כך הש"ך:

"ואם היתה בהמה מסוכנת ה"ז אסורה כו' - מלשון זה משמע שכל הבהמ' אסור' ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח, וכן מבואר בכסף משנה..."

                                                                           (שם ס"ק ו).

זה וזה גורם

כפי שראינו ציר מרכזי בהבנה כיצד דבק איסור הנאה מן הע"ז עצמה לתוצר שלה, תלוי בדין זה וזה גורם. בהקשר לכך נציין בקצרה כי ניתן להעלות שתי הבנות אפשריות לדין זה וזה גורם:

  1. היוצר והמוצר - היוצר של החפץ משפיע מאישיותו על המוצר, ולכן כאשר היוצר הוא ע"ז, גם המוצר הוא ע"ז.
  2. אב ותולדה - איסור זה וזה גורם הוא איסור קלוש, בבחינת תולדה החלשה מן האב, כמו שמצאנו בהלכות טומאה וטהרה.

כאמור נחלקו רבי יוסי וחכמים אם זה וזה גורם אסור או מותר, למ"ד מותר נחלקו הראשונים בסיבת ההיתר.

הר"ן על האלפס (על הסוגיה בדף מט.) מבחין בין שני סוגים של מפגשים - חזיתי ומקבילי:

במפגש חזיתי בו האיסור וההיתר שניהם שותפים בהווית הדבר החדש, אנו אומרים שמאחר ואין לנו זהות מובהקת של איסור, ההיתר בא ומבטלו. אולם אם המפגש אינו חזיתי אלא מקביל, אנו אומרים כי האיסור משפיע לחוד, וההיתר משפיע לחוד - והדבר יאסר.

דוגמה למפגש מקבילי הוא מי שזורע מתחת לעצי אשרה, מחד האדמה נותנת את כוחה לזרע, ואילו מאידך הצל של האשרה מעניק חיות. מאחר ומדובר בשני מקורות מקבילים לא נאמר זה וזה גורם מותר.

המקרה הקלאסי של זה וזה גורם הוא תנור שהסיקוהו בעצי אשרה. החום הנוצר, הגיע ע"י השילוב בין החמצן לבעירה שכילתה את  העצים. שני המרכיבים היו חיוניים לאפשר את תהליך יצירת הלהבה ולא ניתן היה לוותר על אחד מהשניים. לכן גרמת האיסור של עצי האשרה מתבטלת בחמצן הבא מן ההיתר.

בניגוד להסבר זה, לרבנו דוד בפסחים יש גישה שונה. דין זה וזה גורם אינו שייך להלכות ביטול באיסור והיתר. לטענתו, בכל המקרים המנויים בגמרא לא טעמו או ממשו של האיסור התערבו בהיתר. המדובר בריאקציה הנובעת מן הקירבה בין או"ה ולכן יש לדון את דין זה וזה גורם בפני עצמו, ולהבין שלדעת המתרים מאחר ואין התערבות של טעם וממשות, ריאקציה שהשפיעה על החומר מחמת קרבה אינה יכולה לאסור את ההיתר. לכן תנור של איסור שאינו משפיע בטעמו או בממשות שבו על היתר לא יאסור אע"פ שהוא השפיע באופן משמעותי על התהוות העיסה והפיכתה לפת.

הולכה לים המלח

כאמור ניתן להתגבר על איסורי הנאה בהולכתם לים המלח, מדוע?

בניגוד לאיסור והיתר שם המפגש יוצר זהות בין האיסור להיתר, באיסור ע"ז, האיסור מגיע לחפץ באופן של גרימה. כאמור המשנה בדף מט. מונה את המקרים בהן ניתן להוליך את ההנאה לים המלח. מקרה אחד כזה הוא מי שהשתמש בכרכור (כלי לטוויה בגד) של ע"ז ליצירת בגדו, כאן מכשיר הע"ז גרם לשינוי מהותי בחפצא אך הוא לא שינה דבר בהרכב הכימי שלו. השינוי שנגרם בו הוא תוצאה של עבודה. הולכת הרווח הכלכלי שנגרם כתוצאה מן הטוויה בכרכור לים המלח כלומר לאבדון, מוציאה מן החפץ את האיסור שבו שכן התרומה האנושית הלכה לאבדון[2]. ברם כפי שראינו לעיל מפסקת הש"ך בסימן קמב כאשר מדובר בשינוי מהותי המשנה את מעמדה של החפצא, שוב לא ניתן לראות את העבודה כחלק נפרד מהחפץ, ולכן בסכין של ע"ז שהכשיר את בשר של בהמה לאכילה יאסר כל הבשר.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 

 

[1]      עור חזיר הוא מרכיב חשוב בתעשיית הכפפות לעובדי בניין.

[2]      הפילוסוף גון לוק טען כי מה שנותן לאדם קניין בחפץ הוא העבודה שהוא משקיע בו. במילים אחרות העבודה היא שמחברת בין הע"ז לחומר ממנו נוצר החפץ. ובכדי לנתק את הזיקה שבין השנים יש להוליך את דמי העבודה לים המלח

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)