...לא רואים מכאן

לאחר הניצחון הגדול על עמון, נמצא יפתח בנקודת שיא: הוא לא רק מצביא מוערך, אלא בעקבות ההסכם עם זקני גלעד (שימנו אותו למלך אם ינצח את עמון) הוא הפך למנהיג עבר הירדן המזרחי. למרבה הצער, מנקודה זו הכל מתפקשש.

לפני הקרב, יפתח נדר נדר: "אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון - והיה לה' והעליתהו עולה" (י"א, ל-לא). לאחר שיפתח מכה את העמונים מכה גדולה, הוא שב לבֵיתו ופוגש את בִּתו היוצאת לפניו בתופים ובמחולות. יפתח מבין כי הוא ייאלץ להקריב את בתו היחידה לקרבן על מזבח נדרו. הכתוב אינו מתאר בפירוש את טקס העלאת קרבן האדם, אך ברור שהוא הקריב אותה. ראוי לציין שכמה מהמפרשים פירשו שיפתח רק הפריש את בתו מבני אדם ומדרכי העולם (כדוגמת הנזירות הנוצריות), אך נראה שפשט הפסוקים אינו כדבריהם.

כשרון הדיבור המיוחד, שעמד ליפתח לאורך כל הדרך - נעשה לו לרועץ. בגלל נדרו, נאלץ יפתח להקריב את בתו היחידה לקרבן. חז"ל ביקרו אותו על כך בחומרה: "ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני? 'אשר לא דברתי ולא עלתה על לבי'!" (תנחומא בחוקותי ז). ואכן, מדוע לא פנה יפתח לחכם שיתיר את נדרו? מדוע לא ניסה לתת פרשנות אחרת לנדרו, והעדיף להיצמד ללשונו היבשה ולעשות תועבה גדולה, המנוגדת בתכלית למוסר הישראלי?

לאחר הדברים האלה, באו אנשי אפרים ליפתח בטענות על כך שהוא לא קרא להם ליטול חלק בלחימה נגד עמון, ואיימו לשרוף את בֵּיתו באש. יפתח טען כי הוא ניסה לגייסם לקרב, אך הם לא נענו לקריאתו. יפתח מזעיק את אנשיו להילחם באפרים, ופורצת מלחמת אחים קשה, בה נהרגים 42,000 מאנשי אפרים. תלונת בני אפרים ליפתח מזכירה את תלונתם הזהה לגדעון, אך הדמיון רק מעצים את הפער בין שני השופטים: גדעון מחל על כבודו והשקיט את המתלוננים, ואילו יפתח פתח במלחמת אחים עקובה מדם.

סופו של יפתח מדגיש למפרע את נקודות החולשה שבו: הוא אסף סביבו אנשים ריקים; בניגוד לגדעון - שדחה את הצעת המלוכה - יפתח רודף אחרי הכבוד ודורש מזקני גלעד למנות אותו למלך; בנאומו לבני עמון, הוא מכיר בלגיטימיות של האלילות העמונית ("הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש"); הוא נודר נדר מסוכן ואינו מוכן לסגת ממנו; הוא אינו מוחל על כבודו ופותח במלחמה נגד בני אפרים.

נראה, אם כן, כי סוף תקופת יפתח נעוץ בתחילתה. בן האשה הזונה שגורש מנחלת אביו, הפך לאדם מר-נפש ומלא שנאה פנימית. למרות ההצלחות הגדולות ולמרות גדולתו במלחמה, הוא אינו מסוגל להנהיג את ישראל בצורה מתוקנת.