לא תבשל גדי בחלב אמו

  • הרב אליקים קרומביין

פרשת ראה / הרב אליקים קרומביין

א. מיקום איסור בשר בחלב בפרשתנו

שלש פעמים מופיע איסור בשר בחלב בתורה. בפרשת משפטים - שמות פרק כ"ג יח-יט - האיסור מוסמך לדיני קרבנות החגים:

"לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר. ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך; לא תבשל גדי בחלב אמו".

בפרשת כי תשא, שוב מופיע איסור בשר בחלב בצמוד לדינים האלה - עיין שם בפרק ל"ד, כה- כו.

ניתן לפרש את המשך הפסוקים האלה, אם נזכור את שכיחותו של בשר בחלב בפולחן האלילי בתקופה הקדומה. תיעוד מעניין לכך נמצא לאחרונה בפסיפס בבית האציל הרומאי בציפורי. על כן באה התורה להזהיר נגד התופעה באופן מיוחד בעבודת הקרבנות שלנו ואכילתם. ואולם מיקום האיסור בפרשתנו הוא שונה. לאחר פירוט מיני החי המותרים והאסורים באכילה, כותבת התורה - פרק י"ד, כא:

"לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך; לא תבשל גדי בחלב אמו".

מדוע בחרה התורה לחזור על עניין בשר בחלב דוקא בהקשר הזה? נראים הדברים שדוקא כאן נוגעת התורה בשורש הנפשי העמוק של האיסור.

ב. טעם האיסור לדעת הרמב"ן

מה הניע את התודעה האלילית בהמצאת פולחן בישול הגדי בחלב אמו? רמב"ן בפרשתנו, בנמקו את האיסור, כותב:

"וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, דבק עם 'לא תבשל גדי בחלב אמו', כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותנו קדושים במאכלים או להיותנו קדושים שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן, ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם, וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות".

הרמב"ן עומד על האכזריות שבמעשה אשר בגללו הוא נאסר. ואכן האכזריות כאן כה בולטת, עד שאי אפשר להשתחרר מן התחושה שדוקא האכזריות היא שעומדת ביסוד משמעות פולחן זה בעבודה זרה. מה דוחף את האדם האלילי להתאכזר לבעלי חיים, ובמיוחד במסגרת דתית?

ג. עולם ה"היתר"

נראה שהסבר התופעה רמוז במיקום האיסור בפרשת ראה. בפרשה זו מרחיבה התורה את הדיבור בתחום "האפור" של ההלכה: אותו חלק מחיינו שאינו מצווה ואינו איסור, אלא רשות והיתר. לראשונה מובלט רעיון זה בהיתר אכילת בשר תאוה - פרק י"ב, כ-כא:

"כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר - בכל אות נפשך תאכל בשר... וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך".

בהרחבה גדולה יותר, בפרק י"ד, מדברת התורה על מיני בעלי החיים המותרים לנו:

"זאת הבהמה אשר תאכלו... את זה תאכלו מכל אשר במים... כל צפור טהורה תאכלו... כל עוף טהור תאכלו".

לדברי הרמב"ן, התורה מקפידה הקפדה יתירה על שמירת אופיו של תחום "ההיתר", לבל ישא אופי של מצווה. זו הסיבה, לדבריו, שאומרת התורה בקשר לבשר תאוה "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו":

"וטעם אך-אזהרה... שלא תקריב ממנו חלב ודם, ולא תנהג בהם דרך קדשים, ולא תזהיר מהם לטמאים כלל".

והנה לאחר אריכות הדברים בקשר לתחום שבו מותר לו לאדם לאכול בהתאם ל"אות נפשו" באה אזהרת התורה נגד בשר בחלב - משום שזו הנקודה שבה נכשל העולם האלילי. ההתמודדות עם עולם ה"היתר" היא שמעוררת את הדילמה נפשית, בסופו של דבר לוחצת את האדם להתאכזר כלפי עולם החי, ולבשל גדי בחלב אמו.

ד. שליטה בעולם החי כערך עצמאי

האדם ניחן על ידי הבורא בכוח שליטה בעולם כולו, ובתוכו - בעולם החי. כוח זה אף מאפשר לו לשפוך את דמם של בעלי החיים ולאכול את בשרם. ומצפונו של האדם כבד עליו - מה מצדיק את הניצול הזה של המינים האחרים שעל פני כדור הארץ? כוח טכנולוגי בלבד מספיק רק להפוך את האדם ל"בעל חיים מלומד", אבל אין בו משום טענה לעליונות מהותית. פקפוקים אלה נכונים ביסודם. הדבר היחידי שיכול להצדיק את רשיונו של האדם לנצל את עולם החי לצרכיו, הוא היות האדם יצור מוסרי בעל אחריות. באמצעות עולם ה"היתר" יקדם האדם מטרות רוחניות. גם אם לא ניתן לראות קשר ישיר בין כל מעשה ניצול לבין עניינים שבקדושה, מעניק הקב"ה "אשראי" למין האנושי, כי באופן כללי הטוב הוא מטרת האדם, ולכן כל ניצול של העולם לצורך האדם, בסופו של דבר משרת מטרות נעלות. אך במידה והאדם אינו בעל מודעות מוסרית פעילה, אין לו אמונה בצידוק הזה. אצל האיש המצוי, מטרות אידיאליות אינן קיימות במידה מספקת כדי להסביר את שליטתו בעולם, וכל שכן בעולם החי. אין לו ברירה, איפוא, אלא להפוך את ה"היתר" עצמו לאידיאולוגיה. שליטת המין האנושי בעולם החי נתפס כערך עצמאי, ו"מצוה" להשתמש בה "לשמה", גם מעבר למידה הנחוצה. הפגנות קיצוניות של כוח השלטון, דוגמת בישול גדי בחלב אמו, מקבלות אופי מקודש. חייב האדם להראות ששליטתו בחיות היא בלתי-מוגבלת ובלתי-תלויה בשום שיקול אחר, ועל כן מותר לו גם להתנהג באכזריות. עבור מי שיסודו המוסרי איתן, מושג ה"היתר" מובן ומבוסס. אין צורך להוכיח שום דבר, והפגנות כוח הן מיותרות. השימוש בהיתר הוא מאופק, מרוסן, ואחראי. מי שהופך את ה"היתר" לערך מקודש, נדחף להפרזה קיצונית-פתולוגית, כי רק בדרך זו ניתן להצדיק, מתוך עצמה, את שליטת האדם בחי. תסמונת דומה קיימת בכמה תחומים. ישנם דברים שאינם מוצדקים מצד עצמם, אלא בגלל שיקולים שמחוץ להם. הצדקה זו איתנה היא, אבל האדם מתקשה לסמוך עליה, כאשר הקשר הנפשי שלו לאותה הצדקה היא רופפת. לדוגמה, שפיכות דמים במלחמה מוצדקת רק בגלל מטרות המלחמה, אבל האדם אינו משוכנע בנכונות המטרות האלו, ולכן הוא הופך את האכזריות לאידיאל. דוגמה נוספת - הבורא יצר את יצר העריות למטרות קדושה, והתיר את סיפוקו בתנאים כאלה, והבסיס להיתר זה הוא איתן. אלא שהאדם שאינו מחוייב למטרות אלו מחפש את ההצדקה בתוך תחום העריות עצמו, ולכן הוא הופך את המתירנות לאידיולוגיה קיצונית.

ה. היחס בין מצוה להיתר

נסיים שוב בדברי הרמב"ן - "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך" הוא הטעם ל"לא תבשל גדי בחלב אמו". היהדות קובעת קווים ברורים בין תחום המצווה לבין תחום ההיתר, אבל יש ביניהם יחס הדוק. היתר קיים על יסוד המצווה. מודעות ומחוייבות לתחום המצווה, משמרות את הבסיס המוסרי של ההיתר. "בכל דרכיך דעהו" לא נועד למחוקאת ההיתר, אלא אדרבה, לחזק את יסודותיו. כאשר ההיתר מנוצל בצורה נכונה, שליטת האדם בעולם מוכחת כרעיון נכון, המשיגה את מטרתה. "עם קדוש" הוא שלם במצפונו, ולכן הוא חי בשלום גם עם בעלי החיים, ואינו נדחף לקיצוניות ואכזריות. ניצול הטבע על ידי האדם אינו אלימות כוחנית, אלא שיתוף הטבע באותן מטרות שכל היקום מחוייב להן.