לא תחמוד(ב)

  • הרב משה טרגין

לא תחמוד - חלק ב'

בשבוע שעבר עסקנו בשאלה המרכזית בעניין לא תחמוד: האם זהו איסור על תכונת אופי מכוערת, או שמא איסור זה נוגע בצורה כלשהי לאיסור גזלה? ראינו כי לשאלה זו יש השלכה לגבי טיבו של המעשה המחייב בלא תחמוד ולגבי שאלת הגדרתו של האיסור כלאו שאין בו מעשה. בשיעורנו השבוע נמשיך לעסוק בעניין זה.

כבר עמדנו על הצורך במעשה על מנת לעבור על איסור לא תחמוד. עתה נפנה לדון במאפיין נוסף של האיסור, שבכוחו להוכיח קשר או חוסר קשר לאיסור גזלה. מה קורה אם החומד מציע מחיר מלא עבור החפץ - האם גם אז הוא עובר על האיסור? שאלה זו נידונה בגמרא במסכת בבא מציעא (ה ע"ב). הגמרא עוסקת באדם שנחשד כי הוא מנסה להשאיר ברשותו חפץ שעליו היה אמור לשמור במצוות בעל החפץ. השומר מחויב בתשלום מלא עבור החפץ החסר, אך נוסף על התשלום הוא גם מחויב בשבועה שהחפץ אינו נמצא ברשותו. הגמרא מסתפקת בדבר יעילותה של השבועה, שהרי מדובר באדם שנחשד כי גנב את החפץ החסר, ואם כך אכן עשה, הוא אף לא יחשוש להישבע לשקר כדי להסתיר את מעשיו. הגמרא משיבה כי אנשים חושבים שכל עוד היה תשלום עבור החפץ לא הייתה עברה על לא תחמוד, ולכן אדם זה לא ישקר בשבועתו - הוא הרי שילם עבור על החפץ, ולכן הוא רואה עצמו כצדיק.

מה ניתן ללמוד מדברים אלו של הגמרא? עקרונית אנו יכולים להסיק כי למעשה עוברים על האיסור בכל מקרה - גם אם החומד משלם כסף; הדעה הרווחת בקרב מרבית האנשים בקשר לאיסור היא מוטעית. זוהי אכן הדעה השכיחה בראשונים (ראה תוספות בבא מציעא שם, ובמסכת סנהדרין כה ע"ב, וכן ברמב"ם). אולם על פי הבנה אחת של התוספות במסכת סנהדרין אכן אין עוברים על לא תחמוד אם ישנו תשלום. על פי דעה זו, ההבנה הפשוטה של מרבית האנשים היא נכונה. דעה זו מתאימה להבנה שעל פיה האיסור קשור לגזלה; אם דמי החפץ שולמו אין איסור לא תחמוד, משום שלא שייך לדבר על שום סוג של גזלה במקרה של תשלום.

שאלה נוספת הקשורה לתשלום היא שאלת הסכמתו של בעל החפץ. מה הדין אם הבעלים מתרצה למכור את החפץ לאחר הלחצים שהופעלו עליו? האם הסכמה זו מכשירה את המכירה במידה מסוימת, גם אם אין היא הופכת אותה למקרה האידיאלי של מכירה?

שאלה זו שנויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דעת הראב"ד היא כי לא תחמוד שייך כאשר הבעלים אינו מתרצה למכור והחפץ נלקח בניגוד לדעתו. הרמב"ם, לעומתו, סבור כי הרוכש את החפץ עובר על לא תחמוד גם אם הבעלים הקודם התרצה למכירה. אפשר שנוכל לתלות דעות אלו בעמדותיהם של הרמב"ם והראב"ד בדבר טיבו של האיסור. אמרנו כי מכך שהרמב"ם מגדיר את לא תחמוד כלאו שאין בו מעשה ניתן להסיק שלדעתו זהו איסור על רגש החמדה. הראב"ד הדגיש את תפקידה של ההשתלטות המוצלחת על החפץ, והגדיר את לא תחמוד כלאו שיש בו מעשה, ובכך שייך אותו לאיסור גזלה. נראה שהרמב"ם, לשיטתו, אכן יאמר כי כל מכירה שנעשתה באמצעי לחץ היא עברה על לא תחמוד, גם אם המוכר הסכים למכור בסופו של דבר. שהרי גם אם הקונה הצליח לשכנע את המוכר למכור לו את החפץ, סוף סוף הוא חמד את החפץ, ואף הוציא את חמדתו אל הפועל באמצעי לחץ על המוכר. לפי הראב"ד, לעומת זאת, לא ניתן לדבר על דמיון לגזלה במקרה שבו המוכר הסכים למכר, ולכן אין פה עברה על לא תחמוד.

דעתו של הראב"ד לגבי חובת ההחזרה של החפץ מעניינת אף היא. לפי הראב"ד המקור לחובת ההשבה החלה על אדם שעבר על לא תחמוד הוא אותו מקור המחייב גזלן בהשבה. ההסבר שנותן הראב"ד לדעתו עשוי לסייע לנו בדיוננו: יש להשיב את החפץ, שכן אדם שעבר על לא תחמוד הוא למעשה גזלן. נראה שגם כאן דבק הראב"ד בשיטתו, שעל פיה לא תחמוד קשור ללאו דגזלה. מעשה ההשתלטות מרכזי מאוד לעניין החלת האיסור (ולכן הוא אף מגדיר את האיסור כלאו שיש בו מעשה). אדם עובר על הלאו רק אם המוכר מתנגד למעשה, ובמקרה כזה שומה על הקונה להחזיר את החפץ לבעליו, כמו במקרים אחרים של גזלה. נראה שהרמב"ם חולק עליו בנקודה זו, והוא סבור כי אין לקשור בין לא תחמוד לבין איסור גזל.

נקודה נוספת שעלינו לברר בנוגע לשאלתנו היא האם אדם שעבר על לא תחמוד נפסל לעדות. ככלל, פסולי עדות הם אנשים שעברו על לאו שחייבים עליו מלקות (קטגוריה זו אינה כוללת את לא תחמוד) או אנשים שעברו על עברה הקשורה בצורה כלשהי לגזל. האם לא תחמוד משתייך לקטגוריה האחרונה? הר"ש משנ"ץ טוען (בתוספותיו למסכת סנהדרין) כי לאו דלא תחמוד אכן פוסל לעדות. לדעת הרמב"ם (הלכות עדות פרק י') אין פסול עדות מדאורייתא על לא תחמוד. שוב אנו רואים כי הרמב"ם דבק בשיטתו, שאין לקשור בין איסור לא תחמוד לבין איסור גזל.

לאחר שהצגנו את שתי ההבנות בנוגע לאיסור, יש מקום לבחון האם ניתן לומר שאיסור זה הוא למעשה בעל אופי כפול: אכן ניתן לשייך אותו לאיסור גזלה, אך בה בשעה ניתן גם לומר שהוא איסור על רגש החמדה. בפעם השנייה שמוזכרות עשרת הדיברות בתורה מופיע איסור לא תחמוד ללא שינוי, אך ישנה הוספה משמעותית לאיסור: המילים "ולא תתאוה" (דברים ה', יז). למה מתכוונת התורה בכך שהיא מחלקת בין המושגים "חמדה" ו"תאווה"? לדעת הסמ"ק ההבדל ביניהם הוא לשוני גרידא; שניהם מתייחסים לאותו איסור - "לא תחמוד". אולם אם נלך בכיוון השונה במקצת מהכיוון שבו הלך הסמ"ק, נוכל לומר כי לא תתאווה הוא איסור על רגש החמדה, ואילו לא תחמוד הוא איסור שאכן קשור לאיסור גזלה. הסבר כזה ניתן על ידי בעלי התוספות בפירושם לתורה (שמות כ', כד) בשם רבי יוסף בכור שור . גם הרמב"ם מסביר כי מדובר בשני איסורים שונים.

לגבי דעת הרמב"ם, העניינים סבוכים קצת יותר. למרות שברור מדבריו כי הוא מסווג אותם כשני איסורים שונים, ודאי שלדעתו אי אפשר לחלק ביניהם באופן שהוצע לעיל. לא נוכל לומר בדעת הרמב"ם כי לא תחמוד קשור לאיסור גזלה ואילו לא תתאווה הוא איסור על רגש החמדה, שכן כבר הוכחנו באריכות שהרמב"ם ניתק בין לא תחמוד לבין איסור גזלה. נצטרך לומר כי הרמב"ם הבין ששני האיסורים נוגעים לחובות הלבבות, כל אחד מזווית שונה.

בחינה מדוקדקת יותר של דברי הרמב"ם מצביעה על הבדל קטן אך בעל משמעות בין האיסורים. אדם אינו עובר על לא תחמוד כל עוד ניסיונותיו להשתלט על החפץ לא הוכתרו בהצלחה. לעומת זאת, ניתן לעבור על לא תתאווה מהרגע שהרעיון להשתלט על חפץ של מישהו אחר חולף במוחו של האדם. (למעשה האיסור אינו חל עד שהחומד ינסה להשתלט על החפץ - הרהורים בעלמא אינם מספיקים כדי לעבור על איסור זה.) איסורים אלו נוגעים לשלבים שונים ברגשות האנושיים. מכל מקום, אין הם קשורים כלל לאיסור גזלה.

נקודות מתודיות:

1. כפי שכבר ציינו פעמים מספר בעבר, לעתים קרובות אפשר לומר שהלכה מסוימת, שהבחנו בכך שניתן להבין אותה בשני פנים, היא למעשה הלכה בעלת אופי כפול, שכוללת את שני הפנים כאחד. במילים פשוטות יותר, במקום לומר שדבר מסוים הוא א או ב, ניתן לומר במקרים מסוימים שהוא שניהם. לאחר ששאלנו האם לא תחמוד קשור לגזלה או לרגש החמדה, מצאנו כי ייתכן שהתורה אסרה שני איסורים שונים - לא תחמוד ולא תתאווה - ההולמים את שתי האפשרויות שהעלינו.

2. דבר נדיר הוא שראשונים מגדירים בצורה מפורשת את אופייה של הלכה מסוימת. ברוב המקרים ישנו דיון בראשונים על יישומיה של ההלכה, ומדיון זה עלינו ללמוד על אופייה של ההלכה. במקרים מסוימים ניתן למצוא שאחד הפרשנים הגדיר אופי של הלכה בבהירות יוצאת דופן. כאן נתקלנו במקרה כזה. הראב"ד הגדיר חובת השבה של העובר על לא תחמוד בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. למעשה, הראב"ד הגדיר את לא תחמוד כאיסור גזל במפורש. התבטאויות כאלו נדירות למדי, ואין להתעלם מהן במהלך הלימוד.