שבת | דף קכט | 'לא תשחית'

בסוגייתנו מסופר על החשיבות של עשיית מדורה לצורך אדם שהקיז דם; הגמרא מתייחסת למספר מקרים בהם חכמים השתמשו בחפצים בעלי ערך כספי רב לצורך הבערת אש כתחליף לעצי הסקה:

"אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז. שמואל - צלחו ליה תכתקא דשאגא. רב יהודה - צלחו ליה פתורא דיונה. לרבה - צלחו ליה שרשיפא. ואמר ליה אביי לרבה, והא קעבר מר משום בל תשחית. אמר ליה, בל תשחית דגופאי עדיף לי".

קודם שנעסוק בבירור הדברים נתייחס למקור של איסור ההשחתה (דברים כ, יט):

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר".

הפסוק מורה על איסור של השחתת עצי פרי לצרכי מלחמה. כפי שראינו לעיל, רבותינו ז"להבינו שהיקף האיסור רחב יותר ממה שנראה לעין מפשט הפסוקים. בכדי לנסות ולהבין את מכלול הדברים אשר טמונים בציווי התורה 'לא תשחית' נעיין בדברי הגמרא. אביי שואל את רבה מדוע הוא הבעיר את הספסל, שהרי, בשריפת הספסל רבה עבר על איסור השחתה. תשובתו של רבה לאביי היא, שלדעתו, החשיבות שיש בשמירה על הגוף בכדי לא להצטנן ובמיוחד לאחר הקזת דם, חשובה יותר מאשר האיסור שישנו על השחתת הספסל.[1] כלומר, רבה טען שמכיוון ששריפת הספסל נעשתה לצורך, אין היא נחשבת השחתה – דרך השימוש היא הקובעת. יחד עם זאת, מובן, שלכתחילה רצוי שיהיו בנמצא עצים המיועדים להסקה.

כדברים אלו פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים ו, ח):

"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה".

הרמב"ם סובר שאין ציווי התורה מתייחס לעת מלחמה בלבד. איסור ההשחתה, רלוונטי בכול זמן - אסור 'להשחית' כל עוד התועלת אינה מרובה מהנזק. ממילא בזמן שהתועלת מרובה מהנזק, כלומר, כשהמעשה לצורך - אין השימוש נקרא השחתה. רבי יוסף קארו מוכיח מהגמרא לעיל את דברי הרמב"ם שהאיסור הוא לא רק בזמן מלחמה (כסף משנה, שם):

"ולא במצור בלבד וכו'... אהא דאמרינן התם דאמוראי היו שורפים כסאות מעולות ביום הקזה לחממם ופריך והא עבר משום בל תשחית אלמא דשלא במצור נמי איכא לאו דבל תשחית".

כלומר, מעצם שאלתו של אביי בעניין השחתת הספסל על ידי רבה, אנו מבינים שהאיסור לא מוגבל רק לפרטים הכתובים בתורה - לזמן מלחמה ולעצי פרי. תוקף האיסור קיים בכל זמן ומתייחס לכלל המשאבים הקיימים בעולם. הרמב"ם מסכם את דבריו בעניין איסור השחתה ואומר שמטרת המעשה היא הקובעת האם מדובר בהשחתה שהיא אסורה, או בשימוש ראוי שהותר לנו (הלכות מלכים ו, י):

"ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם".[2]