נידה | דף כג | לבו של אביו דוה עליו

במשנה (כא עמוד א) הובאה דעת רבי מאיר שמחשיב את המפלת כמין בהמה חיה ועוף כיולדת לעניין טומאה. הגמרא בדף כג דנה בשאלה האם לדעת רבי מאיר וולדות כאלו מסוגלים לחיות, או שמא הם אינם ראויים לחיות ומטמאים רק משום ש"במינו מתקיים". הגמרא ניסתה להביא ראיה לכך שוולדות אלו לא יכולים לחיות מדברי הברייתא בעניין בכור לנחלה:

"אף אנן נמי תנינא: המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם... - הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן.
ואי סלקא דעתך דחיי, הבא אחריו בכור לנחלה מי הוי?
אמר רבא: לעולם - דחיי, ושאני התם דאמר קרא 'ראשית אונו' - מי שלבו דוה עליו, יצא זה שאין לבו דוה עליו".

בברייתא נאמר שרבי מאיר וחכמים מודים שבין נפל בדמות בהמה ובין נפל בדמות אדם אינם מפקיעים את דין הבכורה מן הבן הנולד אחריהם. מתוך כך מנסה הגמרא להוכיח שוולדות אלו אינם יכולים לחיות, אך רבא דוחה את הראיה ואומר שגם נפלים שראויים לחיות אינם נחשבים כ"בכור" לעניין נחלה משום שאין האב מצטער על מותם.

על קביעה זו, שלפיה אין צער במותם של נפלים אפשר להקשות מדברי הגמרא במסכת קידושין (פ עמוד ב). הגמרא שם דנה בדיני הולכת נפל לקבורה, ומביאה את דעת אבא שאול שמתיר לאיש ואישה להוליך אותו בלי לחשוש לדין יחוד. הגמרא שם מסבירה היתר זה בכך ש"בשעת אנינות תביר יצריה". מדברי הגמרא שם מוכח שגם מוות של נפל יוצר מצב של 'אנינות' וצער, ובניגוד לכאורה לסוגייתנו שממנה עולה שלא שייך לדבר על "ראשית אונו" (מלשון אנינות) ביחס לנפל!

באופן עקרוני ניתן לחשוב על אפשרות לחלק בין רמות שונות של אנינות ובכך ליישב את הסתירה בין הסוגיות. אמנם בספרי, "כחלום יעוף – התמודדות עם אובדן הריון" (מוסד הרב קוק תש"ע), עמדתי על כך שאפשר ליישב את הסתירה בשני אופנים נוספים:

א. הזמן – דין ירושת הבכור חל כאשר האב מוריש את רכושו בסוף ימיו לבנים הבאים אחריו, "והיה ביום הנחילו את בניו". לעומתו, הסוגיה בקידושין דנה בשעת הקבורה עצמה. בניגוד לאבל על בן רגיל שממשיך להתקיים בעוצמה לאורך החיים (גם בסיוע הלכות 'יארצייט', הזכרת נשמות ועוד), הרי שהצער על מותו של נפל הינו צער שקיים בצורה עוצמתית בשלב הראשון אך נחלש עם הזמן ובסוף חיי האב הוא כבר אינו משמעותי כל-כך.

ב. האדם – מתוך הקשרם של דברי הגמרא בקידושין ניתן להבין שהאישה הנושאת את הנפל לקבורה היא אמו. לעומת זאת, סוגייתנו דנה אך ורק ברגשותיו של האב. מחקרים רבים מראים שהאבל על מותו של נפל קיים אצל האם במידה רבה הרבה יותר מזו שאצל האב, וממילא יש מקום להסביר בכך את ההבדל שבין הסוגיות.