לב: - חותמת כשרות למזוזה

  • הרב אוהד פיקסלר

חותמת כשרות למזוזה / אוהד פיקסלר

חסרות ויתרות

"אמר רב יהודה אמר שמואל: כתבה אגרת - פסולה. מאי טעמא? אתיא 'כתיבה' 'כתיבה' מספר" (מנחות לב:).

הגמרא לומדת כי אסור לכתוב את המזוזה כאגרת, והיא לומדת זאת בגזרה שווה מכך שמזוזה צריכה להיות כספר. הראשונים נחלקו מהי אגרת הפסולה למזוזה, ומהיכן אנו לומדים שכתיבה כזאת פסולה.

רש"י על אתר מביא שני פירושים שונים:

* כתיבה כאגרת היא כתיבה ללא שרטוט, ומזוזה חייבת בשרטוט. לאור זאת הוא מסביר שהגזרה שווה הינה מגט שם נאמר 'וכתב לה ספר כריתות' ויש שם צורך בשרטוט.

* כתיבה כאגרת הינה כתיבה ללא דקדוק בחסרות ויתרות. על-פי הסבר זה, הגזרה שווה נלמדת מספר תורה, עליו נאמר 'וכתוב זאת זכרון בספר'.

התוספות (שם ד"ה וכתב אגרת) חולקים על פירושו הראשון של רש"י[1], ומסבירים את דברי הגמרא כפירושו השני כי ישנה חובה לדקדק במזוזה בחסרות ויתרות. בדרך זו גם פסק הרא"ש להלכה:

"וכי הא דקאמר בהקומץ רבה (לב:) גבי מזוזה כתבה איגרת פסולה. פירוש: שלא דקדק בה בחסירות ויתרות. מאי טעמא? אתיא כתיבה כתיבה מספר תורה" (הלכות ס"ת סימן ז' [2]).

אם-כן, מסוגיית הגמרא אנו לומדים שישנה חובה להקפיד שלא תהיינה אותיות חסרות, או אותיות מיותרות שאינם מעניין המזוזה, בתוך הקלף. הרמב"ם, בתחילת הלכות מזוזה (פ"א הלכה ב), פוסק שאם חיסר אפילו קוצה של אות אחת - המזוזה פסולה, כי יש צורך ששתי הפרשות יכתבו שלמות, וכך הדין גם לספר תורה שחיסר אות אחת. מקור הלכה זו הוא בדברי הגמרא בדף כט, ולא בגמרא שדנה כאגרת בדף לב. הרמב"ם חוזר על הלכה זו לגבי ספר תורה (הלכות ספר תורה פ"י הלכה א) ופוסק שאם חיסר או הוסיף אות אחת בספר תורה - הספר פסול.

במאמר מוסגר נעיר שגם לגבי ספר תורה אין סוגיה מפורשת שדנה בדין אותיות יתרות בספר תורה. הריטב"א מאריך בתשובה בעניין זה, ואחת מן הראיות שהוא מביא הינה דווקא מסוגייתנו הלומדת מדין ספר תורה למזוזה - משמע שגם בס"ת יש דין חסרות ויתרות. למסקנה הוא אומר שאמנם ישנן ראיות, אך העיקר הוא שהלכה זו נאמרה במסורת:

"... ואף-על-פי שדברי המסורת בידינו בזה וכמה גדולים ז"ל שאמרו כן אינם צריכין חזוק, גם כי דרך האמת בקדושת אותיות התורה מכרעת כמו שרמז רבינו הרמב"ן ז"ל בפירושי התורה, אלא שכתבתי כל זה להגדיל תורה ולהאדיר" (סימן קמ"ב).

נחזור לפסק הרמב"ם לגבי מזוזה: הרמב"ם פוסק (פ"ה הלכה ג) ש"אם לא דקדק במלא או בחסר, או שהוסיף בה מבפנים אפילו אות אחת - הרי זו פסולה". בעקבות סוגיית הגמרא ושיטות הראשונים פסק השו"ע והרמ"א להלכה:

"אסור להוסיף בה מאומה, אלא שמבחוץ כותבין: שד-י, כנגד תיבת והיה שבפנים.

הגה: וי"א נגד הריוח שבין הפרשיות ... עוד נוהגין לכתוב מבחוץ: כוז"ו במוכס"ז. כוז"ו נגד ה'
א-להינו ה'... אבל בפנים אין להוסיף שום דבר על ב' פרשיות" (יו"ד סי' רפ"ח, סעיף טו).

האם בכל מקום בו נחסרה או הוספה אות בספר, ספר התורה נפסל? ה'נודע ביהודה' מביא מקרים בהם הפסול לא נאמר. לעיל הבאנו את דברי הריטב"א והרמב"ם שפסקו לגבי ספר תורה כי אם כתבו בו אותיות יתרות הוא פסול. ה'נודע ביהודה' מזכיר את תשובת המהרש"ל (סימן ע"ג) אשר דן בכתיבת 'נונים' הפוכים סביב פרשת 'ויהי בנסוע הארון', ומעלה שם שכל הוספת אותיות בקלף של ספר תורה פוסלת את הספר. ה'נודע ביהודה' חלק על פסק זה:

"הרי על-כל-פנים מפורש דיתיר פוסל בס"ת אלא שזה מיירי ביתיר בתיבה עצמה, שתיבה שראויה להיות חסירה כתובה מלאה. או יתיר בסוף תיבה או בתחילתה וסמוך לתיבה עד שאות היתיר הוא תיבה אחת עם התיבה אז ודאי פוסל משום שמקלקל התיבה. אבל ביתיר אות אחת בתורה ואינה סמוכה לתיבה אין לי ראיה לפסול. ונ"ל שאין לפסול ס"ת משום זה וראיה גדולה מתפילין שמכשיר הראב"ד בפירוש בתיבות כפולות ואין לך יתיר גדול מזה" (יו"ד מהדורא קמא סי' ע"ד).

לדעת הנוב"י הפסול הוא רק כאשר אנו מוסיפים אות בסמוך לכתב, אך אם מוסיפים אות בקלף אך לא ליד האותיות המקוריות של הפרשיות - ספר התורה כשר.

כשיטת הנוב"י אנו מוצאים כבר בדברי המאירי:

"והוא הדין ליתרון אות אחת שלא כראוי, ושכל יתר כנטול ואף היתרון מפקיע לפעמים הבנת הלשון והעניין כחסרון" ('קרית ספר' מאמר שני ח"ב).

המאירי סובר שפסול יתרות נובע מן העובדה שהאותיות הנוספות משבשות את ההבנה והתוכן של הכתוב, ולכן כאשר הכתב היתר אינו פוגם בכתוב - אין הוא פוסל. המאירי חוזר על עקרון זה בהמשך:

"כתב את השם בטעות ושלא במקום הראוי לו אינו מוחק, אלא מסגירו סביב ד' שיטין כמין בית וכותב" ('קרית ספר' סוף החלק השלישי).

המאירי דן במי שכתב בטעות את שם ה' וכעת הוא בבעיה מה לעשות. המאירי פוסק שניתן להקיף במסגרת את שם ה', וכתב יתר זה איננו פוסל את כתבי הקודש. אם כן, שיטת המאירי וה'נודע ביהודה' היא שפסול יתרות קיים רק במקרה שהתוספת צמודה לפרשה המקורית ופוגמת בקריאתה.

חותמת כשרות - פסק ה'אגרות משה'

באחרונים, אנו מוצאים דיונים רבים סביב השאלה האם מותר לציין על המזוזה כי היא נבדקה ונמצאה כשרה, על ידי אותיות משוקעות בקלף. השאלה עלתה בעקבות מציאות שבה רצו לסמן את המזוזות שנבדקו ונמצאו כשרות כדי שהקונה יוכל לדעת שהוא קונה מזוזות כשרות. בתחילה, דבר זה נעשה בהסכמתו של הרב פרנק, רבה של ירושלים. השאלה שעלתה הינה סביב סוגיית הגמרא שראינו (לב:) הפוסלת אותיות יתרות במזוזה, והשאלה היא האם גם חותמת כשרות בצד הקלף פוסלת את המזוזה?

הדיון החל לאחר שהרב משה פיינשטיין העלה לאסור מזוזות אלו. בתחילת התשובה דן הרב משה פיינשטיין בסוגיה במנחות סביב דין חסרות ויתרות ומבין כי השו"ע פוסק דין זה גם בדיעבד. כמו כן הוא חולק על פסקו של ה'נודע ביהודה', ומסביר שהרמב"ם אוסר בכל מקום בתוך הקלף גם אם אין קלקול באותיות אחרות. הבנתו בשיטת הרמב"ם נובעת מהלכה אחרת המופיעה ברמב"ם בנוגע להוספת שמות המלאכים[3]. וכך הוא מסכם את תשובתו:

"סוף דבר שברור לעניות דעתי שכל מה שיוסיפו בפנים המזוזה אף בלא צבע כלל ואף בחק תוכות ואף סימנים בעלמא - נפסלה המזוזה, וכן בתפילין וס"ת. ולכן אלו המזוזות שנחקקו מבפנים אותיות נבדק - פסולות, וצריך להסירם וכשיסירו יוכשרו. ואינו כלום מה שמביא כתר"ה מספר מלאכת שמים שמה שאינו מועיל הסרת הניקוד הוא מטעם דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה, שהרי הוא כנגד כל רבותינו שדברו בזה... ולכתחלה אין לכתוב נבדק גם על צד שמבחוץ דהא משמע מלשון אלא שמבחוץ כותבין שד-י שבמחבר שגם מבחוץ אין להוסיף דבר שלא הוזכר במנהגים" (יו"ד ח"ב סי' ק"מ).

שיטת הרב ישראלי

הרב שאול ישראלי נזקק לשאלה זו בספרו עמוד הימיני (סימן מ'), ובמסקנת דבריו הוא מעלה כנגד דברי ה'אגרות משה'. במהלך דיונו הוא מעלה הבנה שונה בשיטות הראשונים לאור דיוק בדבריהם, ובשורות הבאות נעמוד על עיקרי הדברים.

הרב ישראלי מבאר כי ניתן לחלק בין שני סוגים של תוספות: א. דין חסרות ויתרות שנשנה בגמרא במנחות. ב. הוספת אות או מילה. מדובר בשני דיונים שונים, אשר אין זה כלל הכרחי שההלכה זהה בהם. דברי רש"י, התוספות והרא"ש דיברו על חסרות ויתרות מתוך שתי הפרשיות שבמזוזה (א), ואילו הרמב"ם הרחיב את הדיון לגבי הוספת אות או מילה על הקלף של המזוזה (ב).

יתכן וניתן לשים לב לחילוק זה מתוך שינוי שחל בדברי השו"ע להלכה: בדברי הגמרא והרמב"ם אנו מוצאים לשון של פסול - כלומר, גם בדיעבד. לעומת זאת, השו"ע כותב שאסור לכתוב - משמע כי בדיעבד כשר. לאור זאת ניתן לטעון כי השו"ע חשש לשיטת הרמב"ם רק לכתחילה, אך בדיעבד היה עקבי לדברי הרא"ש שפסל רק חסרות ויתרות.

גם בטור אנו מוצאים איסור להוסיף אות, אך שם ישנה תוספת טעם: "אבל מבפנים אין להוסיף מאומה ולא לעשות חותמת, שנראה כאילו מכוין לעשות לו קמיע לשמירה". כלומר, האיסור אינו נובע מדין תורה כמו בסוגיה במנחות, אלא מחשש של מראית עין משום קמעות. לכן, נראה שהשו"ע שינה מלשון פסול ללשון איסור, ובזה רמז שהחשש הינו לכתחילה בלבד.

בנוסף לכך, גם לפי שיטת הרמב"ם עדיין עומדים דבריו של ה'נודע ביהודה' שהפסול הוא רק לגבי תוספת שיכולה לשנות את המובן, אך אין שום איסור אם מדובר בתוספת אות או מילה במסגרת של הקלף. כמו כן ההלכה שלאחר מכן שדנה בהוספת שמות המלאכים מוכיחה זאת: סיבת החילוק בין הוספת השמות, ובין הוספת האותיות 'שד-י' מבחוץ היא בכוונת האדם לשם מה הוא כותבה, ולא במקום הכתיבה האם זה מבפנים או מבחוץ[4].

בל תוסיף

נקודה נוספת שיש לבחון בנוגע להוספת מילים במזוזה, נוגעת לשאלה האם אין כאן בעיה של 'בל תוסיף'. מסגרת שיעור זה אינה מאפשרת להרחיב בכל יסודות הדין ומחלוקות הראשונים בהבנת האיסור, ואנו ניגע בדיון שקשור לענייננו בלבד.

המשנה בסנהדרין דנה בשאלה מי מוגדר כזקן ממרא, וקובעת שאם אמר לבטל את מצוות תפילין אז אינו נחשב כזקן ממרא, בניגוד לאדם שאמר לשים חמש טוטפות במקום ארבע שנחשב זקן ממרא. הגמרא מנסה להבין האם דברי המשנה לגבי תפילין הם אב טיפוס למקרים נוספים או דווקא במקרה זה הוא יהיה מוגדר כזקן ממרא:

"אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע. ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה. - והאיכא לולב, דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע! - בלולב מאי סבירא לן..." (פח:).

רבי אלעזר מסביר שרק במקרה שעיקר המצווה מופיע בתורה, חכמים פירשו את פרטי המצווה והזקן רוצה לשנות או להוסיף מדבריהם - הוא נחשב כזקן ממרא. ר' אלעזר טוען שעל פי הגדרות אלו, רק במקרה של תפילין האדם ייחשב כזקן ממרא, אולם הגמרא מקשה שגם לגבי לולב וציצית יהיה שייך דין זה - במקרה שהוא רוצה להוסיף מין נוסף מעבר לחיוב. הגמרא דוחה ואומרת שבמקרה זה אנו מתייחסים אל האדם כמי שקיים את עיקר המצווה, והוסיף תוספת נוספת שאינה מן החיוב. כלומר, אנו לא רואים את התוספת כדבר הפוסל את מה שנעשה בצורה נכונה. ולכן אם האדם ישים כנף חמישית לציצית אז הוא לא פסל את ארבעת הכנפות אלא שם אחת מיותרת.

אולם, בדברי הגמרא במסכת סוכה, אנו רואים כי הבנה זו נדחית למסקנה:

"אמר מר: כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. פשיטא! - מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא - האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי - קא משמע לן" (לא:).

הגמרא בסוכה דנה גם-כן בדיני איסור 'בל תוסיף', והיא קובעת כי לא ניתן להוסיף מין נוסף בסוכה, ואם הוסיפו אז לא אומרים 'האי לחודיה קאי'. הכוונה: לקיחת המין החמישי פסולת את ארבעת המינים ולא ניתן לטעון שהאדם קיים את מצוות ארבעת המינים ובנוסף היה שם מין חמישי שלא פסל. אם-כן, מסקנת הגמרא בסוכה הפוכה מדברי הגמרא בסנהדרין בנוגע לדין זקן ממרא וגדרי 'בל תוסיף'.

בעקבות סתירה זו, המאירי בסנהדרין מחלק בין דין זקן ממרא ודין בל תוסיף לגבי קיום מצוות:

"...לא נאמרו הדברים אלא לעניין שאין הזקן נעשה עליהם ממרה, אבל לעניין המצוה ודאי נפסלה ולא יצא העושה ידי חובתו. ולא עוד אלא שעבר משום בל תוסיף שהרי הישן בסוכה בשמיני עובר משום בל תוסיף... וראיה לזה ממה שאמרו לעניין לולב (במסכת סוכה)... והרי סוגיא זו הפך סוגיא האמורה כאן...".

לדברי המאירי אנו רואים שיש פסול משום 'בל תוסיף' אם אדם מוסיף משהו מעבר לחיוב התורה. ישנם גדרים שונים בין דין זקן ממרה ובין פסול במצווה, וגם לגבי כל המצוות יש שתי רמות: האם המצוה נפסלה, והאם האדם עבר על בל תוסיף. לענייננו יש לבחון האם במקרה והאדם מוסיף על הכתוב בתוך המזוזה יש בכך בעיה משום הוספה שלא מעניין המצווה.

אך נראה, שגם בעניין זה ניתן לחלק מסברה בין שני סוגי תוספות: יש הוספה בקיום המצווה, כמו הוספת מין לארבעת המינים או הוספת פרשיה למזוזה. אך ישנה תוספת שברור שאין מטרתה תוספת בקיום המצווה, כמו בעניין שלנו בהוספת חותמת כשרות. יתכן והפסול משום בל תוסיף הוא רק כאשר האדם מעוניין להרחיב את קיום המצווה ולהוסיף עליו, אך במקרה שברור לכל שההוספה אינה מעניין המצוה אזי לא יהיה פסול. נראה שזוהי גם-כן סברתו של ה'נודע ביהודה' - כאשר האדם מוסיף אות בסמוך לכתב אז יש בכך כעין תוספת על הפרשיה, אבל כאשר האדם מוסיף בשולי הגיליון ברור שאין זה מעניין הפרשה ולכן תוספת זו לא תפסול.

נראה שאת החילוק זה ניתן לדייק כבר בדברי הרמב"ם בעניין פסול יתירות במזוזה. הרמב"ם בהלכות מזוזה (פ"ה הלכה ג - הבאנו את דבריו לעיל) כותב שהוספת אות אחת בתוך המזוזה פוסלת אותה. לעומת זאת בהלכה ד לגבי שמות המלאכים הרמב"ם לא אומר שמי שהוסיף את שמות המלאכים פסל את המזוזה, אלא מכנה אותו כטיפש הואיל וביטל את קיום המצווה. כלומר, הרמב"ם אינו סובר שכתיבת שמות המלאכים מבפנים פוסלת את המזוזה מדין יתירות, והבעיה היארק הואיל ועשאה כקמע. אם כן, נראה שהשינוי בלשון הרמב"ם מעיד על החילוק שהצענו לעיל: כאשר מוסיפים אות שפוגעת בהבנת הכתב - אז המזוזה פסולה מדין בל תוסיף[5]. אך אם האדם מוסיף בצורה שאינה פוגעת בכתוב - אין בכך הוספה שפוסלת, ויש לבחון כל מקרה לגופו האם ישנה בעיה מסיבות אחרות.


[1] בהקשר זה, ראה בשיעורנו לגבי דין שרטוט במחלוקת רש"י ותוס' בהבנת ההלכה, ובמקרה שלנו הם עקביים לשיטתם. נזכיר בקצרה: שיטת רש"י היא שיש הלכה למשה מסיני שבכל כתבי הקודש יש לשרטט שורות, לעומת זאת ר"ת מצמצם את דין שרטוט ומבין שהגדרת ספר אינה קשורה כלל לדין שרטוט.

[2] ראה גם את דבריו בהלכות מזוזה סימן ז'.

[3] בשיעור בעניין שרטוט הרחבנו בשיטתו של הגרמ"פ בעניין כתיבת שמות המלאכים והראנו שאין דבריו מוכרחים בשיטת הרמב"ם. שיטת רמ"פ היא שהפסול נובע מכך שכותבים מהצד הפנימי של הקלף בניגוד לכתיבת האותיות 'שדי' בחלק החיצוני של הדף. בשיעור לגבי שרטוט הראינו שאין זה הכרחי, וסביר כי שיטת הרמב"ם נובעת מהבנתו ויחסו אל קמיעות ומגיה באופן כללי. לאור הסברנו בשיעור לגבי שרטוט יש לדון גם בראייתו לגבי דין חסרות ויתרות.

[4] וראה בעניין זה גם בדברי שו"ת בצל החכמה ח"ב סימן נד שמרחיב בדיון בשאלת חותמת כשרות במזוזה, וכן במאמרו של הרב דב אליעזרוב בתחומין כרך ו עמודים 369-365 בעניין זה.

[5] קביעה זו אינה הכרחית ויתכן כי הבעיה נובעת גם מפסול עצמי במזוזה ולא כחלק מדין בל תוסיף הכללי.