לב:-לג. - מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן

  • הרב ברוך וינטרוב

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (לב:-לג.)

א. רוב שנים ורוב חכמה

הסוגיה פותחת במחלוקת תנאים מיהו הזקן אותו יש לכבד - רב-השנים או רב-החכמה. הברייתא מביאה שלוש דעות בדבר: דעת רבי יוסי הגלילי שהולכים אחר החכמה, דעת איסי בן יהודה שהולכים אחר השנים, ודעת תנא קמא כי שני הדברים דרושים (כך על פי שיטת הרי"ף). ההבנה הפשוטה היא, אם כן, שרבי יוסי הגלילי מתחשב רק בחכמה; איסי בן יהודה - רק בשנים; ובשיטת תנא קמא יש לחקור מה בדיוק היחס בין חכמה לשנים, וניתן לנסח שלוש אפשרויות:

א. המחייב הוא השנים, אלא שבלא חכמה אין השנים נחשבות, שהרי לא מילא אותן בתוכן.

ב. המחייב הוא החכמה, אלא שבלא שנים אין חכמתו חשובה חכמה, הן מצד שיש דברים שמובנים רק לאחר זמן, הן מצד שיש דברים הנלמדים רק מן הניסיון.

ג. חכמה ושנים הם שני מחייבים עצמאיים, ושניהם נדרשים.

בין אפשרויות אלו תיתכן נפקא מינה: אם נאמר כי המחייב הוא השנים, אלא שבלא חכמה נחשבות השנים ריקות, מסתבר שדרגת החכמה הדרושה פחותה מזו שתידרש אם נאמר כי החכמה עצמה היא המחייבת, והשנים רק נועדו להעמיק אותה. נפקא מינה זו תיתכן גם לצד השני: המשנה באבות (פ"ה מכ"א) אומרת "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה", כלומר, שיבה ממש היא דווקא בגיל שבעים, ואילו לדרגת 'זִקנה', שהיא המילה ממנה לומד תנא קמא את הצורך בחכמה, ניתן להגיע כבר בגיל שישים.

ואכן, בפוסקים מצינו מחלוקות בגדרי החכמה והשנים הנצרכים. ביחס לחכמה אומרים התוספות (לב: ד"ה מאי, בסופו), שרמת החכמה הדרושה לזקן כדי להיקרא חכם פחותה מזו הדרושה מצעיר. יצוין כי התוספות אומרים דבריהם בשיטת רבי יוסי הגלילי, הפונה לכאורה רק אל החכמה, ובכל זאת הם סבורים כי הזִקנה עושה את החכמה חשובה יותר; ונראה כי כל שכן שבשיטת תנא קמא, המצריך בפירוש גם שיבה, ישפיע הגיל על החשבתו כחכם.

אשר לשנים, הרא"ש (סוף סימן נ"ג) אומר כי שיבה היא רק מגיל שבעים, וכאיסי בן יהודה - הסבור, כזכור, כי השנים מהוות מחייב בלעדי. האר"י, לעומת זאת, כתב כי יש לקום מפני אדם כבר בהגיעו לגיל שישים, וביאר הברכת יוסף (יו"ד נו) כי כוונתו למי שקנה חכמה אך אינו מופלג משאר העם, שבהגיעו לגיל שישים נחשבת מעט החכמה כאילו היא מופלגת, לאמור: אם החכמה היא העיקר, ניתן להסתפק בגיל צעיר יותר.[1]

ב. זקן ושיבה

עד כה ביארנו את מחלוקת התנאים על פי שיטת הרי"ף, שאיסי בן יהודה מתחשב בשנים ממש (יד. באלפסי, וכן מדייק הר"ן שם). הרא"ש (סימן נ"ג) חלק, ולדעתו איסי בין יהודה מחייב באחת משתי האפשרויות - או שנים או חכמה. באופן זה, הפסוק נחלק לשניים: "מפני שיבה תקום" מלמד על החיוב לקום מפני השנים; "והדרת פני זקן" - על החיוב לקום מפני החכמה.

האם אלו שני מחייבים למצוה אחת, או שמא לפנינו שני חיובים שונים? קודם שנבחן את ההשלכות למעשה של הפרדה בין שני החיובים, הבה נבחן אותם לעצמם ונראה אם הם שווים באופיים. כבר לשון הפסוק רומזת להבדל מהותי: רוב השנים מופיע כשם עצם, "שיבה", בעוד ש"זקן" - כלומר, חכם - הנו תואר לאדם. במילים אחרות: הפסוק אומר כי יש לקום מפני שיבתו של אדם, אך יש להדר את החכם עצמו, ולא את חכמתו. על מנת להבין הבדל זה, נעיין בדין אחר המופיע בסוגייתנו: "חביבה מצוה בשעתה".

ג. חביבה מצוה בשעתה

הגמרא בדף לג. רוצה להוכיח כי עומדים מפני תלמידי חכמים אף במקום שיש בכך חסרון כיס, ומביאה ראיה מדברי המשנה (ביכורים פ"ג מ"ג) כי בשעה שנושאי הביכורים עוברים, פוסקים בעלי אומנויות ממלאכתם ועומדים לכבודם. אלא שרבי יוחנן דחה ראיה זו בפשטות: "מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים". ויש לשאול: וכי אדם המקיים מצוַת הבאת ביכורים חשוב יותר ממי שהקדיש את כל חייו לתלמוד תורה, השקול כנגד כל המצוות? נראה שעל מנת להסביר זאת מביאה הגמרא את המימרה הבאה:

אמר רבי יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

רבי יוסי בר אבין מדגיש את ההבדל - החביבות היא של המצוה, ולא של האנשים: מיד לאחר שתסתיים המצוה, לא יקומו עוד לכבוד המביאים - בעוד שעמידה מפני תלמידי חכמים אינה מוגבלת לשעת עיסוקם בתורה, שכן העמידה היא מפני החכם עצמו, ולא מפני מצוַת תלמוד תורה.

נראה שזהו היסוד לחילוק המובא בתוספות אנשי שם על המשנה בביכורים שם. הברטנורא שם לומד מדין העמידה מפני מביאי הביכורים שיש לעמוד גם בפני נושאי התינוק לברית המילה. התוספות אנשי שם על אתר חולק על כך, ומחלק בין מביאי הביכורים, המקיימים מצוה בעצם ההבאה, לבין מביאי התינוק, שברגע ההבאה עדיין אינם מקיימים את המצוה; מאחר שהכבוד אינו לאנשים, כי אם למצוה, אין צורך לקום בעת הבאת התינוק.

ד. כיבוד התכונה או כיבוד האדם

נשוב כעת לחילוק שבין "שיבה" ל"זקן". מסתבר שהבדל זה - נקיטה בשם עצם לעומת נקיטה בשם תואר - מורה על חילוק הדומה לחילוק שבין תלמיד חכם למצוה בשעתה: כבוד זקן-חכם הוא כבוד האדם עצמו, בעוד שהכבוד לשיבה - דהיינו: לזִקנה - הוא כבוד לתכונה, אך לא לאדם.

ביטוי מפורש לכך שהתורה שלמד אדם נעשית חלק ממנו, עד כדי כך שהיא נחשבת שלו ממש, מצוי בסוגיה הקודמת (לב.-לב:). הגמרא שם מביאה מחלוקת בין רב חסדא ורב יוסף בעניין רב שמחל על כבודו, האם כבודו מחול אם לאו. רבא מקשה על דעת רב יוסף: כיצד יכול הרב למחול על כבודו? והלוא זהו כבוד התורה, והתורה אינה שלו! והשיב רבא עצמו, שהתורה אכן נחשבת שלו, שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א', ב): בתחילה נקראת תורת ה', אך משלמדהּ וגרסהּ - נחשבת היא תורתו.

על פי דברינו, ייתכן כי דווקא חכם יכול למחול, אך לא זקן בשנים - שהרי הכבוד אינו לו עצמו, כי אם לשיבתו. אמנם לא מצינו חילוק מעין זה מפורש בפוסקים ביחס לזקן.

ה. כוהן ותלמיד חכם

האיגרות משה (או"ח חלק ב סימן ל"ד) כתב גם הוא כדברינו לגבי תלמיד חכם, אלא שהוא השווה אותו לכוהן:

היוצא מזה... דתלמיד חכם יכול למחול על כבודו דהוי כבוד להאדם... והנה כבוד הכהנים ודאי שהאדם בעצמו אין לו שום יתרון ולא בא לו זה על ידי עמל וכשרונות, אלא דהכהונה יש לה כבוד זה שלכן צריך ליתן כבוד לכל בני אהרן שזכה להכהונה... והוי הכבוד לא להאדם אלא להכהונה שבו... ונמצא שתלמיד חכם וכהן אינם שווים בענין הכבוד שמחוייבין ליתן להם, דלהתלמיד חכם נותנים הכבוד לו בעצמו ולהכהן נותנים הכבוד להכהונה שבו.

מכך מסיק האיגרות משה כי כאשר עומדים כבוד תלמיד חכם וכבוד כוהן זה לעומת זה - תלמיד חכם קודם, שכן יש לו חשיבות בפני עצמו. אך כאשר אין דנים בכבודם של שני אנשים פרטיים, אלא בתקנה הכללית של סדר העולים לתורה, קבעו כי דווקא כוהן עולה ראשון, שכן כבוד תלמיד חכם הוא כבודו הפרטי, בעוד שהכהונה היא ערך כללי. נפקא מינה נוספת של האיגרות משה היא שכוהן אינו יכול למחול על כבודו; ומסתבר מדבריו שהוא הדין בזקן, אלא שכאמור, אין לכך מקור מפורש.

ו. כבוד אישה בשיבה ובחכמה

עם זאת, יש בפוסקים נפקא מינה אחרת להבדל בין לימוד תורה ובין שיבה: כבוד אישה שהגיעה לשיבה, וכבוד אישה שהיא תלמידת חכמים. המנחת חינוך (מצוה רנז אות ד) מחלק בעניין זה בין אישה שהגיעה לשיבה, שבפניה יש לעמוד, לבין אישה שלמדה תורה, שאין צריך לעמוד בפניה. וביאר, שלגבי תורה אמרינן "אין חכמה לאשה אלא בפלך" (יומא סו:), כלומר, אישה יכולה ללמוד תורה, אך אין היא יכולה לקנותה, וממילא אין חיוב לכבדהּ בגלל תורתה; אך אישה שהגיעה לשיבה - לא אותה מכבדים, כי אם את זקנותה, ועל כן יש לעמוד בפניה. ונראה שאף הפוסקים שחלקו עליו וכתבו כי יש לעמוד מפני אישה שלמדה תורה (שו"ת בית יהודה להר"י עיאש יו"ד סימן כ"ח), אינם חולקים על עצם ההבחנה בין שיבה לתורה, אלא בשאלה אם אישה יכולה לקנות תורה.

ז. כבוד תורה וכבוד לומדיה

על פי דברי האיגרות משה, שכבוד תלמיד חכם הוא כבוד לאדם עצמו, ולא לתורה, ניתן ליישב סתירות שהעלו הראשונים בין הסוגיה בקידושין לבין שתי סוגיות אחרות בש"ס העוסקות בכבוד תלמידי חכמים:

א. הגמרא בדף לג: שואלת אם יש חיוב לקום מפני ספר תורה, ומביאה קל וחומר: "מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן?!". לעומת זאת, הגמרא במכות כב: מביאה מימרה הנראית הפוכה: רבא אומר כי טיפשים הם הקמים מפני ספר תורה ואינם קמים מפני תלמיד חכם, שהרי בתורה כתוב "ארבעים יכנו", ובאו חכמים וקבעו שלושים ותשע מלקות בלבד. והקשו הראשונים: והלוא בקידושין מפורש כי ספר תורה חמור מתלמיד חכם!

נראה שהתשובה פשוטה, ויסודה בהבדל שבין הקל וחומר בקידושין לבין הטיפשות עליה קובל רבא במכות. החכם נכבד בגלל התורה שלמד, ואם כן, בהכרח מלמד החיוב לכבדו כי יש לכבד את התורה עצמה, שהרי אם אין התורה מכובדת - מדוע יהיה חיוב לכבד את לומדיה? בקצרה, כבוד ספר התורה נובע מהחשבת ערך התורה באופן כללי, בעוד שכבוד תלמיד חכם הנו כבודו של אדם פרטי שלמד תורה, לפיכך לומדת הסוגיה בקידושין חיוב כבוד תורה בקל וחומר מחיוב כבוד תלמיד חכם.

בסוגיה במכות, לעומת זאת, מטעים רבא כי העומד מפני ספר תורה אך לא מפני חכם הוא טיפש, שהרי אין הוא מבין את משמעותו של לימוד תורה. חשיבותה של התורה כערך נובעת מהשינוי שהיא מחוללת בקרב לומדיה, שינוי המתבטא בקניית התורה והטמעתה באישיות, עד כדי 'בעלות' הנותנת יכולת לפרש באופן החורג מן הפשט. הכרת ערך התורה מחייבת אפוא כיבוד תלמידי חכמים לפחות באותה מידה שהיא מחייבת לכבד את ספר התורה עצמו - ואף שכבוד התורה עצמה אכן חמור, כאמור, מכבודם.

ב. ברי"ף על אתר (יד. מדפיו) מובאת ברייתא ממסכת הוריות:

תנו רבנן: כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם שבו; כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו; כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו.

הראשונים התלבטו: מדוע חיוב הקימה בבית המדרש קטן מן החיוב הנוהג בחוץ, שבחוץ צריכים הכול לעמוד בתוך ד' אמות של החכם העובר, ואילו בבית המדרש אחד עומד ואחד יושב? הר"ן על הרי"ף (יד: ד"ה אמר רבא) מביא בשם רבנו תם כי הייתה זו הוראת שעה ייחודית לזמנו של רבן שמעון בן גמליאל, אך מסתבר כי הרי"ף לא הבין כך, שהרי הביא את הברייתא להלכה; וכך אכן כתב הריטב"א (לג: ד"ה הא דאמרינן), כי בבית המדרש הסדר הוא כפי שנאמר בהוריות. מהי, אם כן, סיבת ההבדל?

כזכור, האיגרות משה הסביר כי כבוד תלמיד חכם הוא כיבוד האדם הפרטי. מסתבר אפוא לומר, כי אף שכל אחד מן התלמידים חייב בנפרד בכבודו של החכם, הרי קימת בית המדרש כולו אינה קימה של יחידים מרובים, אלא קימה של בית המדרש כגוף - ובית המדרש כגוף אינו מחויב בכבודו של תלמיד חכם יחידי. על כן תוקן הסדר שאחד יושב ואחד עומד, דהיינו, קימה באופן המדגיש את יחידות העומדים; ורק כשנכנסים אנשים שכבודם הוא כללי, ולא רק פרטי, כגון נשיא או אב בית דין, קם בית המדרש כולו כגוף אחד.

ח. זקן אשמאי

לעיל אמרנו כי כבוד שיבה אינו כבוד לאדם עצמו, כי אם לזִקנה כתכונה. ייתכן שנקודה זו היא המוקד של מחלוקת הראשונים לגבי זקן אשמאי.

כזכור, התנאים שדרשו גם חכמה אמרו כי אין לקום מפני זקן אשמאי, ואילו לדעת איסי בן יהודה קמים מלפניו. הראשונים נחלקו מהו זקן אשמאי. רש"י (לב: ד"ה זקן אשמאי) כתב כי אשמאי הוא "אשם - רשע ועם הארץ". שאר הראשונים (ראה לדוגמה תוד"ה זקן אשמאי) הקשו על דבריו: כיצד זה יסבור איסי בן יהודה שיש לכבד זקן רשע?! והלוא מצוה לבזותו, ולא לכבדו! ועל כן פירשו כי אשמאי הוא לשון "שממה", והכוונה לבור ועם הארץ, אך לא לרשע. ונראה ששיטת התוספות היא שהכבוד הוא לאדם, ועל כן לא ניתן לכבד רשע, בעוד שלדעת רש"י, הכבוד הוא לשיבה כתכונה, ועל כן אין בעיה לקום מפני רשע שהגיע לשיבה, שהרי לא האדם הוא המכובד, אלא תכונתו.

לפירושו של רש"י יש לכאורה יסוד בסוגיה: רבי יוחנן, שפסק כנראה כאיסי בן יהודה, עמד מפני זקני הגויים (לג.). אמנם התוספות (לב: ד"ה מאי) דחו ראיה זו וכתבו כי רבי יוחנן לא עמד מפני דעתו של איסי בן יהודה וכבוד שיבה, אלא מסיבה אחרת: "כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני". טעם זה אכן מוזכר בדברי רבי יוחנן, אלא שיש להבין את משמעותו. רש"י על אתר מסביר כי על הגוי הזקן עברו מקרים ונסים רבים, כלומר: הקימה אינה לכבוד הזקן, אלא לכבוד הנסים והמופתים שראה. התוספות לא ביארו את משמעותה של סיבה זו, וייתכן שהם מודים לרש"י כי מדרבנן יש חיוב לכבד גם זקן שאינו מכובד כאדם בפני עצמו, כל עוד אינו רשע ממש. גם הר"ן (יד. מדפי הרי"ף ד"ה אמר אביי) הבין כי אין חיוב של ממש לכבד זקני עכו"ם, אלא מפני דרכי שלום. ואפשר שמדובר במחלוקת אמוראים, שהרי רבי יוחנן היה קם ממש, בעוד שרבא הסתפק בתנועה קלה בלבד.

ט. קימה והידור

עד עתה ראינו חילוק בין שני המחייבים: בשיבה החיוב הוא מפני התכונה, ואילו בחכם - מפני האדם. כעת נבחן אם ישנו חילוק בגדרי החיוב עצמו.

הפסוק משתמש בשתי לשונות שונות - קימה והידור: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן". הברייתא לומדת משני החיובים זה על זה: מחיוב הקימה היא לומדת כי החיובים מתייחסים רק למעשים שאין בהם חסרון כיס; מחיוב ההידור היא לומדת כי מדובר רק במעשים שמוכח כי הם לכבוד הזקן, ועל כן אין לקום קודם שיגיע הזקן לד' אמות, שכן הרואה לא יבין שקם מפני הזקן.

מדברי הגמרא משמע, אם כן, שאין מדובר בשני חיובים, כי אם בחיוב אחד - חיוב קימה - והמילה "והדרת" באה רק ללמד את גדרי חיוב הקימה. אמנם רבנו יהונתן (לב: ד"ה תלמוד לומר) התלבט אם מדובר במצוה אחת או בשתי מצוות, והציע כי בהידור יש קיום נפרד: "שיהדרנו בדיבורו ויקראנו רבי ומרי". וגם בספרא משמע שמדובר בקיום נפרד:

איזהו הידור? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו (ספרא קדושים פרשה ג פרק ז).

חיוב זה מזכיר, מבחינת תוכנו, את חיוב מורא אב ואם, ואינו קשור דווקא לחיוב הקימה. ייתכן להסביר, כי הגמרא מדברת דווקא על חיוב הקימה, שכן הוא שייך הן בשיבה הן בחכם, אך מלבד זאת יש חיוב הידור נוסף, העומד בפני עצמו ושייך רק בחכמים. על פי דרכנו עד כה, ההסבר לכך פשוט: כבוד שיבה מכוון כלפי התכונה, ועל כן יש לעמוד בפניה, אך השב עצמו אינו מכובד בהכרח, ועל כן אין חיוב כבוד לדבריו או למקומו; הזקן החכם, לעומת זאת, מכובד בפני עצמו, ועל כן גם לדבריו ולמקומו יש חיוב כבוד.

גם בין פרשני התורה היה מי שחילק בין שיבה לזקן ובין קימה להידור. וכך כתב אור החיים הקדוש על הפסוק (ויקרא י"ט, לב):

...ואולי שנתכוין להמשיך ההידור לזקן, זה שקנה חכמה, והקימה לשיבה, שהוא הבא בימים, והכוונה בזה שצריך הדרגה גדולה בכבוד החכם יותר מכבוד גדול בשנים...

י. חיוב על פי ראייה

ייתכן כי ההבדל בין קימה להידור אינו רק מבחינת היקף המעשים, אלא גם מבחינת אופיים.

בברייתא (לב:) מובא גם כי אין לאדם לעצום עיניו "כמי שלא ראהו", שנאמר "ויראת מא-להיך". על כך תמהה הגמרא (לג.) "אטו ברשיעי עסקינן?!", ומשיבה כי הכוונה למי שעוצם עיניו כאשר הזקן עדיין מחוץ לד' אמותיו. האחרונים נחלקו אם ניתן לדייק מן הגמרא שהחיוב לקום הוא רק בראיית הזקן, ומי שאינו רואהו פטור, אף על פי שהוא יודע כי הזקן נמצא בתוך ד' אמות, או שמא החיוב הוא על פי הידיעה, ועצימת העיניים נועדה למנוע את הידיעה.[2]

והנראה לומר, שיש לחלק בזה בין שיבה לחכם. בשיבה החיוב הוא "מפני שיבה תקום". קימה היא מעשה מסוים: כאשר ניצבת בפני האדם שיבה - עליו לקום. וניתן להבין (אף כי הדבר אינו מוכרח), שהקימה היא מעין תגובה המצופה מהאדם בראותו שיבה, אך אם אינו רואה אותה, אף שהוא יודע שהיא לפניו, אין הוא צריך להגיב.

חיוב ההידור הוא שונה. הידור אינו פעולה מוגדרת, אלא יעד: להדר את הזקן-החכם. אין זה מעשה מסוים המתבקש כתגובה להימצאות החכם לפניו, אלא יעד שיש לשאוף להשיגו גם כאשר אין הוא לפניו. כך גם עולה מן האיסורים המפורטים בספרא (סתירת דבריו, ישיבה במקומו), שאינם דווקא לפניו. לפיכך נוהג חיוב קימה מתורת הידור בין אם האדם רואה את החכם ובין אם לאו: כאשר הוא יודע כי החכם נמצא בתוך ד' אמותיו, עליו להדרו בקימה.

סיכום

התנאים נחלקו על דבר היחס בין שיבה וחכמה כמחייבים של קימה. ראינו כי ניתן להתייחס למרכיבים אלו כמחייבים עצמאיים או כמחייבים שאחד מהם משני, וכי להתייחסות זו תהיה נפקא מינה לדרגות השיבה והחכמה הנצרכות.

לאחר מכן עסקנו בשיטת איסי בן יהודה, שרבי יוחנן פסק כמותו, שמדובר בשני מחייבים נפרדים. גילינו כי שני הדינים שונים זה מזה הן מצד אופי המחייב הן מצד עצם החיוב. מצד אופי המחייב, השיבה מכובדת כתכונה, בעוד שהחכם מכובד כאדם. מצד עצם החיוב, ראינו כי חיוב ההידור יכול להיות רחב יותר מאשר חיוב הקימה, וזאת בשני מישורים: ראשית, הוא כולל פרטים רבים יותר, כגון האיסורים לסתור דבריו ולישב במקומו, הנובעים מכבוד האדם עצמו; שנית, הקימה הִנָּהּ תגובה בודדת לראיית השיבה, בעוד שההידור הוא חיוב מתמשך להדר פני חכמים, ויש לקיימו הן בעת ראייתם הן שלא בעת ראייתם.

לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק בע"ה בכבוד רבו. מראי המקומות:

א. לג. "יכול יעצים עיניו... לאו אדעתין"; בסוף העמוד "אמר ר' אייבו" עד לג: עד בואו האהלה". מה היחס בין כבוד חכם סתם לבין כבוד רבו?

ב. גדר רבו ורבו מובהק. בבא מציעא לג. משנה וגמרא עד "אלא לרבו מובהק". רמב"ן על אתר (מצורף) והתוספות במועד קטן כה: נחלקו בהבנת היחס לסוגייתנו. במה נחלקו התנאים? כדאי גם לראות את גרסת המחלוקת בירושלמי בבא מציעא פ"ב הי"א (מצורף).

ג. שיטת הר"ן. ר"ן יד. באלפסי ד"ה אבל ברבו מובהק, יד: ד"ה וגרסינן תו בגמ' איבעיא להו. מהו היסוד המחייב לדעת הר"ן בכבוד רבו?

ד. טור יו"ד ריש סימן רמ"ב, ודרכי משה שם ס"ק א (מצורפים). האם ניתן ללמוד מכאן על מחייב שונה?

ה. סנהדרין קי. "אמר רב חסדא כל החולק... בא-להים ובמשה". האם ניתן לראות כאן יסוד חיוב נוסף? ראה גם בבא קמא מא: "כדתניא שמעון העמסוני... לרבות תלמידי חכמים", ותוד"ה לרבות.

ו. מורא רבו ומורא שמים. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ו ה"ח; קידושין לד. תוספות ישנים ד"ה אין; טור סימן רמ"ב בעניין (מצורף). מה שורש מחלוקת הראשונים?

ז. כתובות צו. "אמר רבי יהושע בן לוי... יעזוב". תוספות הרי"ד קידושין לג. ד"ה אמר אביי (מצורף). האם ניתן ללמוד מכאן סיבה נוספת לכבוד רבו?

רמב"ן בבא מציעא לג. ד"ה הא דאמרינן עומדים

"הא דאמרי' עומדין זה מפני זה. פירוש: כדין רבו כמלא עיניו, ואלו זקן אחר אינו חייב אלא בתוך ד' אמות, ואע"ג דהתם (קידושין לג.) אמרינן ברבו שאינו מובהק נמי ד' אמות, רבנן דבבל כיון דכל יומא גמירי מהדדי כרבו מובהק הוי להחמיר, אבל לא להקל לענין אבדה דאביו".

ירושלמי בבא מציעא פ"ב הי"א

"אי זהו רבו שלימדו חכמה? כל שפתח לו תחילה, דברי ר' מאיר. רבי יודן אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסי אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו".

טור יו"ד ריש סימן רמ"ב

"כשם שאדם מצווה בכיבוד אביו ויראתו כך הוא מצווה בכבוד רבו ויראתו. ורבו יותר מאביו, שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא. ואין לך כבוד ככבוד רבו ומורא כמוראו".

דרכי משה שם ס"ק א

"ויש ללמוד מזה דמי שאביו הוא רבו קורא אותו רבי ולא אבא מורי, וכן מוכח ריש פרק הזהב... ונראה לי דהיינו דוקא אם הוא רבו מובהק. אבל ברבו שאינו מובהק אז כיבוד אב קודם לכל דבר כמו שיתבאר... לכן יקרא בלשון אבא מורי...".

טור סימן רמ"ב בעניין מורא רבו ומורא שמים

"כתב הרמב"ם תלמיד היושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שכינה. והם דברי רבי אבהו דאמר אין תלמיד חכם רשאי לעמוד לפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כרב אלפס ולא הביא דברי רבי אבהו. וסבירא ליה לרב אלפס דהלכה כר"א שלא נתן קצבה לדבר. וגם ר' עקיבא השוה מוראם למורא המקום דדריש: 'את ה' א-להיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים. ואם אדם מקבל שכינה כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא".

תוספות הרי"ד קידושין לג. ד"ה אמר אביי

"אמר אביי נקטינן דאי מקיף חיי. כתב בילמדנו במדרש 'אספה לי שבעים איש', אמר רבי אבא הכהן בר פפא: כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחר כדי שלא להטריח עליהם שלא יהיו רואים אותי ועומדים מלפני. וכשעברתי ואמרתי כן לפני רבי יוסי ברבי זבידא, אמר לי: צריך אתה לעבור לפניהם, למה, שהן רואין אותך ועומדין מלפניך ואתה מביאן לידי יראת שמים".

 

[1] ועיין יביע אומר ח"ג יו"ד סימן י"ג, שהביא את הדעות השונות בביאור שיטת האר"י ודחאן, ופסק להלכה לקום מגיל שבעים ומעלה, עיין שם.

[2] ראה למשל חזון איש יו"ד קנא ס"ק א, הסובר שהחיוב הוא על פי ידיעה, ולעומתו בהגהות נחלת צבי לשו"ע יו"ד סימן ר"מ, הגורס כי החיוב הוא על פי ראייה.