לב מלך ביד ה'

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ערכין דף ו – לב מלך ביד ה'

בסוגייתנו עוסקת הגמרא בבירור הדין לגבי קבלת דבר מה מנוכרי לשם בניין בית המקדש. בניסיון להסביר סתירה בין ברייתות לגבי קבלת נדבה מנוכרים, מחלק ר' יוחנן בין תחילת הבניין לסופו. הסיבה שאין מקבלים נדבות מנכרים בתחילת הבניין היא משום רפיון ידיים. הראב"ד (תורת כהנים בחוקותי פרשתא ג) מסביר שקיים חשש שמתוך שיקבלו מהם נדבה, יבואו לידי כך שיסמכו עליהם לקבל מהם גם כסף לשם בניית הבית ואם לבסוף לא יתקבל הכסף תדחה בניית הבית. לעומת זאת בסוף בניין הבית מקבלים נדבה מהנכרים משום שבשלב זה כבר אין חשש של רפיון ידים.

ברם, ניתן לקבל מנכרים רק דבר "שאינו מסויים", כלומר, דבר שאינו ניכר בבניין בית המקדש. הראשונים נחלקו בהגדרת דבר שאינו ניכר. לדעת רש"י (ד"ה דבר המסויים) מדובר בדבר מה שניכר בפני עצמו, והמצאותו בבית המקדש הוא גנאי. לדעת רבנו גרשום כל נדבה שתשמש בעצמה לבניין הבית תחשב 'ניכרת' ואסור לקבלה מגוי, אך מותר לקבל נדבה שתמכר ודמיה יינתנו לבניין.

נראה לומר, שלדעת רש"י דבר הניכר הוא דבר הבולט גם לאחר הבנייה, אולם עצים ואבנים שאינם ניכרים בפני עצמם לאחר סיום מלאכת הבנייה מותר לקבל מהם. ואילו לדעת רבנו גרשום גם בעצים ואבנים אסור להשתמש שכן הם נחשבים כדבר מסויים. באופן דומה לדברי רבנו גרשום, ניתן להבין את דברי הרדב"ז (הלכות מתנות עניים ח, ח):

"ולא אתא רב יוסף למימר דאבן או קורה לא הוי דבר מסויים אלא אתא לומר אפי' קבע האבן או הקורה בכליא עורב שאינו לתשמיש המקדש ממש אפי' הכי הוי דבר המסויים ומחזירין".

כלומר, אם אין אנו מקבלים עצים ואבנים שאינם לבניין המקדש עצמו אלא לתוספות מסויימת, קל וחומר הוא שאין אנו מקבלים עצים ואבנים שהינם לבניין המקדש ממש.

קושיית הגמרא מכך שנחמיה ביקש מכורש לקבל עצים לבנין המקדש (הבקשה הייתה בתחילת הבניין ולא בסופו) מתורצת בכך שמלכות אינה חוזרת בה מהבטחתה:

"שאני מלכותא, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה".

תירוץ הגמרא עונה על השאלה הראשונה, שבמלכות אין חשש של רפיון ידיים שכן אם המלכות מבטיחה כסף, היא תתן אותו. אולם, תירוץ זה לא עונה על כך שיש גנאי בכך שנוכרים יתרמו לבניין הבית דבר הניכר. אם נבין כפי שהסברנו בדעת רש"י, אכן אין בעיה עם קבלת העצים מכורש; אולם, לרבנו גרשום אין זו תשובה מספקת.

יחד עם זאת, ניתן אולי לפרש שבמלכות יש אלמנט משמעותי נוסף מלבד העובדה שהיא לא חוזרת בה מהתחייבויותיה. בתלמוד הירושלמי מסופר (מגילה פרק ג, ה"ב):

"אנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת שמע ר' ואמ' ברוך אלהים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לבית הכנסת".

אם נתייחס למלך כאדם מן השורה שביכולתו לבחור כיצד לנהוג, יש בכך גנאי בבניית בית המקדש עם מתנותיו. ברם, אם מעשה המלך מוכתב ואין לו בחירה חופשית ככול בני האדם אז אולי אין בתרומתו גנאי לקודש. דהיינו, מדברי רבי "אשר נתן בלבו לעשות" משמע שההחלטה על עשיית המנורה לא הייתה של אנטונינוס אלא של הקב"ה. באופן זה מתפרש הפסוק במשלי (כא, א):

"פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ".

אם נבין את הפסוק לפי האפשרות שהסברנו, שלמעשה לבו של המלך ביד הקב"ה, ממילא אין המלך בכלל של "לא לכם ולנו". כלומר, הנדבה אינה מיוחסת למלך ולכן אין זה גנאי.

הרב ירון בן צבי