לגיטימציה של ממשלה לא דתית

  • הרב משה ליכטנשטיין
בשיעור הקודם סיכמנו שיש לממשלה היהודית האידיאלית שני תפקידים – פרקטי ורוחני. בשיעור זה נבחן איך שתי הפונקציות האלו מתפקדות במסגרת ממשלה לא אידיאלית, קרי ממשלה שאינה מונחית על ידי ערכי התורה. תחילה נפנה את תשומת ליבנו לסמכותה של ממשלה חילונית בנוגע להיבטים הפרקטיים.
 
המשימה של ארגון החברה ודאגה לצרכים הבסיסיים של החברה ושל האזרחים (כגון איסוף זבל, בניית כבישים וגשרים, בטחון אישי, ביטחון צבאי וכו') היא הפונקציה העיקרית של הממשלה. הממשלה יונקת את סמכותה מהעם כתוצאה מקיום הפונקציה הזאת (ויתכן שגם מסיבות אחרות). הסמכות שמאפשרת נקיטת צעדים שונים על מנת לדאוג לצרכים הבסיסיים מוענקת לממשלה על בסיס האמירה התלמודית המפורסמת "דינא דמלכותא דינא", ועיקרון זה מעניק הכרה משפטית למעשיו ולגזרותיו של הריבון, גם אם מדובר בממשלה נכרית שמטרותיה ויעדיה רחוקים מערכי התורה.
 
דינא דמלכותא דינא
 
העיקרון של "דינא דמלכותא דינא" מתייחס למקרים של הפעלת סמכות בעניינים מנהליים ומדיניים, ולא ליכולת לחוקק חוקים אזרחיים הנוגעים למסחר או לעניינים אחרים שאינם קשורים ישירות לתפקידים הבסיסיים של הממשלה. לכן, לאחר הבאת דברי שמואל, הקובע שדינא דמלכותא דינא, הגמרא (בבא קמא קיג ע"ב) מצטטת את רבא – שמוכיח את אמירתו של שמואל מכך שלממשלה יש סמכות משפטית להפקיע עצים לצורך בניית גשרים. גם המשך הסוגיה, הדן בענייני מיסוי, מבוסס על הנחה זו.
 
סוגיה שניה (גיטין י ע"ב) מרחיבה את העיקרון של דינא דמלכותא דינא גם לתחום של רגולציה וחקיקה בתחומי המסחר, היבט שאינו עולה בסוגיה בבבא קמא, ושבוודאי מהווה הרחבה של העיקרון. מאידך, הגמרא בגיטין מציעה הסבר אלטרנטיבי לאותו דין, ואינה מנמקת אותו באמצעות העיקרון של דינא דמלכותא דינא. לכאורה ההסבר השני דוחה את האפשרות של יישום דינא דמלכותא דינא בתחום האזרחי והמסחרי, ולכן הגיעו חלק מהראשונים למסקנה שאמנם כולם מסכימים שדינא דמלכותא דינא חל בתחומי האחריות הממשלתית, אבל יש מחלוקת האם העיקרון חל גם בסכסוכים אזרחיים. שיטה זו דווקא מדגישה את סמכות הריבון בעניינים הקשורים לרווחה חברתית, ומכירה בהחלטות ממשלתיות הנוגעות לצעדים הנחוצים ליישום מדיניותה של הממשלה כמחייבות את כלל האזרחים. שיטות אחרות דוחות הבנה זו בדברי הגמרא בגיטין, וטוענות ששתי הצורות של דינא דמלכותא דינא מוכרות ולגיטימיות (ראה רשב"א על אתר, וכן שו"ת הרשב"א ח"ב סי' קלד). בכל מקרה, כולם מכירים בסמכותה של הממשלה לפעול כדי לקדם מדיניות ציבורית, גם אם מדובר על ממשלה שמטרותיה ויעדיה אינם תואמים את תפיסת התורה.
 
(הערה: אינני שואף לערוך כעת ניתוח מלא של דינא דמלכותא דינא, הדורש הצגת גישות שונות בראשונים בנוגע להצדקה המשפטית של העיקרון הזה, והשלכותיהן של השיטות הללו לדיוננו. מי שמעונין יכול לקרוא את סקירת הנושא באנציקלופדיה התלמודית, או סקירות אחרות הדנות בעיקרון. בחרתי להתמקד בגישה מסוימת מכיון שאני די משוכנע שהסמכות לפעול למען הציבור נובעת מההלכה, ולכן הפניתי למקורות שבהם נקודה זו בולטת במיוחד. גם אם מגדירים את העיקרון של דינא דמלכותא דינא באופן שונה, נראה לי שהסמכות לפעול לטובת הציבור צריכה להיות מוענקת לממשלה על מנת לקיים את חובותיה. הרשב"א בתשובתו מדגיש את הנקודה הזאת, אך יתכן שראשונים אחרים חולקים עליו, ראה למשל ר"ן נדרים כח ע"א ד"ה במוכס, ואור זרוע ב"ק תמז).
 
הלגיטימיות של הממשלה
 
נחזור לשאלה שהעלינו בשיעור הקודם בעניין הלגיטימיות של ממשלה, כמו הממשלות במדינת ישראל, שנבחרה על ידי אלקטורט שערכיו אינם בהכרח תואמים לערכי התורה, וזאת גם אם נקבל את ההנחה שהשיטה הדמוקרטית לגיטימית מבחינה הלכתית. על בסיס הדיון לעיל, עלינו להבחין בין שתי פונקציות של המדינה. ברור שאם אנו מדברים על פיתוח וקידום יעדים רוחניים וחינוכיים, איננו יכולים להעניק לגיטימציה לממשלה שנבחרה על מנת לבטא את רצונו של ציבור חילוני גדול, וממילא סמכות הממשלה אינה מחייבת בתחום זה. דוגמא מובהקת לכך היא המדיניות של ממשלות מפא"י בתחום החינוך של עולים חדשים בשנות החמישים. עם זאת, ממשלות אלו לגיטימיות בכל הנוגע לעניינים הקשורים לביטחון, בניית תשתיות, תברואה ותחומים דומים. לממשלה ורק לממשלה ישנה סמכות לפעול כזרוע הביצועית בתחומים אלו, ומכיון שבנושאים אלו הערכים של אדם ירא שמיים ואדם חילוני זהים – אין שום בעיה שהממשלה תפעל על מנת לספק את רצונותיו של ציבור חילוני. לכן, בכל התחומים של בטחון, סדר חברתי וכדו' יש לממשלה לגיטימיות מלאה ויכולת להשתמש באמצעי כפיה כדי להשיג את יעדיה.
 
כמובן שזהו בסיס צר למדי לביסוס הלגיטימיות של ממשלה יהודית במדינת ישראל, מכיון שהלוגיקה שלו נכונה לכל ממשלה, כולל ממשלות נכריות במדינות אחרות, שאין להן היסטוריה יהודית. לכן אנו צריכים להוסיף את הנקודה הבאה: עיקרון זה תקף גם אם איננו עוסקים באלמנט התועלתני של הממשלה, ולכן אם אנו רואים את הציונות, הקמת ישות היסטורית ופוליטית יהודית וחידוש תרבות יהודית בארץ ישראל כיעד חיובי מבחינה רוחנית – אזי רצונם של הבוחרים לקדם מטרות ציוניות מעניק לגיטימציה למדיניות הממשלה, השואפת ליישם את אותן מטרות. עד לנקודה שבה תפיסת התורה מתפצלת מרצון הבוחרים – יש לממשלה דמוקרטית סמכות, ומעבר לאותה נקודה – אין לה הכרה הלכתית.
 
בתיאוריה ההבחנה הזאת מסתדרת יפה, אולם ברמה המעשית היא מסובכת, מכיון שרוב העניינים אינם משתייכים בצורה ברורה לאחת מהקטגוריות, ובדרך כלל שתי הפונקציות מעורבות ביישום מדיניות ממשלתית. לכן ארצה להציג את טענתי באמצעות דוגמא קונקרטית הלקוחה מסדר היום הפוליטי שלנו. לפני כן אני רוצה להדגיש שאינני מנסה לבטא את דעתי האישית, וּודאי שאינני מנסה להציג את דעתי תחת מסוה של שיעור בהלכות מלכים. כל מה שאעשה בעזרת הדוגמא הזו הוא לצייר מודל קונספטואלי המציג את המתודה של תהליך קבלת החלטות.
 
כל ההתנצלויות לעיל כנראה חשפו שהדוגמא שבחרתי היא החזרת שטחים. בהתבסס על הניתוח שהצגנו, אנו צריכים לגשת לדיון על ידי ניתוח אופי ההחלטה שהממשלה צריכה לקבל בנידון: האם מדובר בשאלה של בטחון ציבורי, שמבוססת על ידע צבאי ומודיעיני, או שמא מדובר על שאלה של הכרה או אי הכרה בייעוד ההיסטורי של עם ישראל.
 
מי שמבין שעמדת התורה מחייבת שליטה על כל חלקי הארץ, מבלי להתחשב בהשלכות הצבאיות, הדיפלומטיות, הכלכליות והחברתיות הנובעות מן המדיניות הזאת – מבין שתפיסת התורה מנוגדת לרצונו של חלק גדול מציבור הבוחרים. לכן הוא אינו יכול לקבל את סמכותה של ממשלה שנבחרה על בסיס מצע המנוגד לאמת האלוקית, בנוגע לפעילותה של הממשלה בעניין זה. אמנם, אדם יכול להאמין שהתורה מצווה על החזרת שטחים תמורת שלום מתמשך במציאות היסטורית מסוימת, ועם זאת לפקפק בתבונתה של עמדת הממשלה, על בסיס נקודת המבט שלו על המציאות הפוליטית. אדם כזה מחויב להכיר בלגיטימיות ההלכתית של הממשלה, ולקבל את סמכותה לקבוע מדיניות, מכיון שאם לדעתו הנחת הממשלה ורצון הבוחרים תואמים את תפיסת התורה – אזי כל הויכוח שלו עם הממשלה סובב סביב שיקולים דיפלומטיים וגיאופוליטיים. שאלות אלו, כמו שאלות הנוגעות למדיניות של מיסוי, הן הפררוגטיבה של הממשלה. עמדת הממשלה, המייצגת את הרוב, חייבת להתקבל כעמדה המחייבת. זהו עיקרון יסודי של משטר דמוקרטי, שנראה שהוא מוכר על ידי ההלכה בהעדר מלוכה, כפי שהצגתי בשיעורים קודמים. המשמעות של יישום העיקרון הזה בנידון שלפנינו היא שממשלה נבחרת ומומחיה הם בעלי הדעה הקובעת בשאלות של מדיניות ציבורית. הטענה הזאת נכונה לשני הכיוונים, ואינה תומכת או נוגדת את עמדת מחנה הימין או השמאל. אם הממשלה הנבחרת היא מהשמאל – הטענה הזו מעניקה לה לגיטימציה מול התנגדות ימנית; ולחילופין, אם הממשלה היא ימנית – עמדתה מחייבת גם את אנשי השמאל.
 
למעשה השאלה שצריכה להישאל היא מהי עמדת התורה, בהנחה שאנו יכולים להבין לעומק את המציאות ההיסטורית, ואיך זה משפיע על הדרך שבה אנו מעריכים עמדות שונות משני קצות הקשת הפוליטית. בנוסף לכך, עלינו לשאול שאלה דומה לגבי התומכים בהחזרת שטחים על בסיס פרספקטיבה חילונית – האם עמדתם נובעת מרצון לקדם את היעוד ההיסטורי של העם היהודי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתנועה הציונית, בהתבסס על ההערכה שבמציאות ההיסטורית הנתונה החזרת שטחים היא המדיניות הטובה ביותר, או שמא עמדתם נובעת מעייפות וחוסר מחויבות לייעוד ההיסטורי. אם מדובר באפשרות הראשונה – אזי הויכוח נוגע לטקטיקה, אך אם מדובר באפשרות השניה – אזי המאבק מתייחס להנחות יסוד, והיחס צריך להיות בהתאם.
 
חשוב להדגיש שדיוננו אינו מתייחס לשאלת המחיר שיש לשלם למען אחדות העם, בהינתן שיש ויכוח על הנחות יסוד, מכיון שזוהי שאלה של תוכן, ולא של הפרמטרים של תהליך קבלת ההחלטות.
 
לסיכום, סירוב להכיר בלגיטימיות של מדיניות הממשלה בנושא זה מוצדק אך ורק אם אנו סבורים שעמדת הממשלה מבוססת על עקרונות פסולים, המנוגדים לערכי התורה. אדם יכול לאמץ עמדה כזאת אם הוא סבור שלא ניתן לוותר על חלקי ארץ ישראל, או שלדעתו מדיניות הממשלה משקפת הזנחה של המאמץ לקידום היעוד ההיסטורי של העם היהודי. עם זאת, מי שדוחה את שתי האפשרויות האלו חייב לקבל את ההחלטה הדמוקרטית, המשתקפת במדיניות הממשלה, כעמדה לגיטימית המוכרת על ידי ההלכה.
 
[תורגם ע"י אלי סגל. התרגום לא עבר את ביקורת הרב.]