ל`ג בעומר - עד הגל הזה ועדה המצבה

  • הרב איתמר אלדר

ל"ג בעומר - עד הגל הזה ועדה המצבה

יח' אייר הוא ל"ג בעומר, טומן בחובו מסורות רבות וסודות עמוקים.

מן המסורת על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא מפסח ועד ל"ג בעומר, דרך פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי והיום בו החל המן לרדת[1], עד היום בו החל מרד היהודים בשלטון הרומאי בסוף ימי בית שני[2].

נראה כי ריבוי המסורות מלמד, מחד, כי יום זה מהווה נקודת ציון משמעותית מקדמת דנא. מאידך, סודו וענינו של היום דורשים ביאור ועיון מעבר לעובדות ההיסטוריות המחוברות אליו.

בשיעור זה, בעז"ה, נלך בדרכה של החסידות וננסה לברר את ענינו וסודותיו של ל"ג בעומר.

פרק א': גלעד - הג"ל של יעקב

אחד הראשונים ממורי החסידות שהתייחס לענין ל"ג בעומר היה ר' לוי יצחק מברדיטשוב, וכך הוא מביא:

ויקרא לו יעקב גלעד. הפסוק הזה מרמז על ל"ג בעומר, כי גל הוא אותיות ל"ג. ויבואר הענין על ידי מאמר חכמינו ז"ל בים סוף נדמה להם כבחור במתן תורה נדמה כזקן. המשל בזה לתינוק שמרגילין אותו לילך לבית הספר ומרגיל אותו אביו על ידי דבר שהתינוק מתאוה לו, דהיינו שאומר לו ששם בבית הספר יש דבר שהתינוק מתאוה לו ועל ידי זה מרגילו לילך לבית הספר וכיון שמרגילו אז לומד עמו הרבה תורה כך הקדוש ברוך הוא הראה לנו בים סוף ניסים ונפלאות ולא היה עיקר הטעם של הניסים ונפלאות הניסים והנפלאות עצמם, רק הניסים והנפלאות עשה והראה לנו כדי שנדע שיש אלוה בעולם ונתאוה לו לעבדו ולכך עשה לנו ניסים ונפלאות בים סוף כדי שעל ידי זה נתאוה לקבל התורה ביום מתן תורה ולעבדו בלבב שלם ונמצא עיקר הניסים והנפלאות היה בים סוף כדי שנקבל התורה במעמד הר סיני ונתאוה לו לעבדו ולקבל התורה. והבחינה הזאת של יציאת מצרים מאירה עד ל"ג בעומר ומל"ג בעומר מתחיל ההארה של מעמד הר סיני שהיא קבלת התורה. וכבר כתבנו שההארה של יציאת מצרים היה הכנה למתן תורה והנסים והנפלאות היה כדי שנתאוה למתן תורה על ידי הניסים. וזהו ויקרא לו יעקב גל עד, כלומר כיון שמגיע ג"ל שהוא מרומז על ל"ג בעומר אז מתחילין להאיר בחינות הארה קבלת התורה. ומלת ע"ד הוא מלשון עד"י עדיים (יחזקאל טז, ז) הורד עדייך (שמות לג, ה) כלומר שעד ל"ג בעומר היה ההארה של יציאת מצרים ומל"ג בעומר מאיר ההארה של קבלת התורה שמרומז במלת ע"ד שרומז על התורה
(קדושת לוי, ויצא)

ר' לוי יצחק, מבקש למצוא את רמזו של ל"ג בעומר בהצבת הגלעד שבין יעקב ללבן.

לאחר שברח יעקב עם נשותיו, בניו ורכושו מפני לבן, רודף לבן בעקבותיו ומשיגו בהר הגלעד. בו בלילה נגלה אלקים ללבן ומזהירו בין יפגע לרעה ביעקב. כאשר נפגשו, בא לבן בטרוניא כלפי יעקב על שברח מפניו והוליך את בנותיו כשבויות חרב. יעקב מצטדק בפני לבן ומלמד נוכל זה פרק במסירות ויושר. וכך ממשיך להתגלגל המשא ומתן:

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד. וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ד' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה. אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר. וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ
(בראשית לא,מג-נה)

ר' לוי יצחק מברדיטשוב מבקש לדרוש את הגלעד שמציב יעקב בינו לבין לבן, כרמז לל"ג ע"ד, שהוא ל"ג בעומר. יש להעמיק במשמעות הגל אשר מוצב בין יעקב לבין לבן.

לאחר שנים רבות בגלות, מחליט יעקב, ע"פ דבר ד', לשוב לארצו ולמולדתו. אולם, שני אתגרים ניצבים בפניו כמכשול:

ראשית, יודע הוא כי חותנו, לבן, לא יאפשר לו בקלות רבה לעזוב את חרן. במידה רבה ניתן לומר שבצדק.

יעקב קשר עבותות וקשרים שלכאורה קשה לנתקם. נשותיו הן בנות לבן, שפחותיהן הן שפחות לבן, בניו הם נכדיו ורכושו הוא רכוש חותנו. אפילו התרפים שרחל לוקחת ומבקשת להעלימם שייכים ללבן.

זיקתו של יעקב ללבן, אם כן, היא משפחתית, ממונית, ובמידה מסויימת אף תרבותית. ניתוקה של זיקה זו, יודע יעקב, איננו פשוט כלל ועיקר. אין ליעקב מוצא כי אם לברוח, ולקוות (מה שהסתבר כתקוות שווא) כי לבן לא ינשוף בעורפו.

שנית, יעקב יודע כי לצד התנועה המבקשת להתנתק מן העבר, מן הגלות ומן השיעבוד. עליו לפתח תנועה המבקשת להתחבר אל העתיד, אל ארץ ישראל, אל הבית. הוא מכיר כי עליו לשוב למקורותיו, מעין הרוח ממנו ינק. חייב הוא לשוב אל נבואותיהם של אבותיו, אל ההבטחה האלקית. אף כאן ניצב אתגר לא פשוט.

אם לשאיפת השחרור מן הגלות ניצב לרועץ לבן הרודף אחריו, הרי שלשאיפת ההתחברות והחזרה אל הארץ ניצב לרועץ עשו אחיו היוצא לקראתו.

את כל המשאבים, את כל האנרגיה, את כל התפילות והתחבולות, גליו לגייס יעקב לשתי חזיתות - חזית העבר וחזית העתיד. רצון להשתחרר מן הכבלים וכמיהה לשוב להיקשר בעבותות של אהבה לד' ולארצו.

כיצד ניתן לחלק את המשאבים? כיצד ניתן להלחם בו זמנית בשתי חזיתות, בעוד כל אחת מהן תובעת עמדה נפשית שונה ועל כן גם התמודדות שונה?

על שאלה זו עונה ד' ליעקב בהעניקו לו רגע, נקודת ציון בה יכול הוא להשלים את ההתמודדות הראשונה, ולהתפנות כולו אל זו השניה, ורגע זה מתרחש בהר הגלעד.

'הבנות בנותי, והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא', זועק לבן ומסרב לנתק את הקשר, אולם יעקב מתעקש להפרד. על רקע זה באה הברית. ברית, לכאורה, קושרת בין שני צדדים בקשר עולם ומעמיקה את הזיקה ביניהם. אולם, לא כן הברית שכורתים יעקב ולבן.

ברית זו נוגדת את התכונה המהותית של הברית וענינה לומר היפרדות: עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.

לבן עצמו מבין כי הברית שאליה יעקב יסכים היא איננה ברית של חיבור אלא ברית של ניתוק. 'הגל הזה אשר ביני ובינך' איננו רק ביני ובינך כשני צדדים הכורתים ברית, כדרך שאומר ד' על בריתו עם ישראל 'ביני ובין בני ישראל', כי אם במובן הפיסי - כגבול, הוא בינינו: אני לא אעבור אותו ואף אתה לא תעברהו[3].

נראה כי ברגע זה, מצליח יעקב להשתחרר מלבן לא רק כמאיים על חייו, כי אם גם כגורם המבקש לקבע את הקשר של יעקב אל הגלות שממנה זה עתה השתחרר. הגל הוא אות, מופת ועדות לסיומו של פרק זה בחייו של יעקב, ובניתוקו מלבן הניצב במרכזו של פרק זה. אירוע זה מהווה קו הגבול, קו פרשת המים בין ההתבוננות אל העבר לבין ההתמסרות אל העתיד. ומכאן יוכל יעקב להפנות את כל משאביו ורצונותיו, ואף את כל הפחדים אל העתיד, אל היעד, אל הכיסופים. וכך מסופר מיד בראשיתו של הפרק הבא, לאחר ההיפרדות מלבן:

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם (בראשית לב,א-ג)

ו' החיבור, קושרת את סיומו של הפרק הקודם לפרק זה: "וישב לבן למקומו" - "ויעקב הלך לדרכו". והליכתו של יעקב מביאה אותו אל המפגש הבא: 'ויפגעו בו מלאכי אלקים'.

המראה האחרון שראה יעקב בצאתו מארץ כנען היה מלאכי אלקים עולים ויורדים בסולם, וממילא מחנה אלקים הנגלה בעיניו נדמה לו כאותם המלאכים שהמתינו לו עשרים שנה עד שישוב[4]. ועתה, עם שחרורו מלבן, כאשר פרק הגלות מונח מאחריו, משהלך לדרכו והפנה את מבטו אל הארץ - נגלים לפניו המלאכים שנפרדו ממנו בצאתו, ראיית המלאכים בתחילתו של פרק זה קשורה במישרין להשתחררות מלבן בסופו של הפרק הקודם[5].

פרק ב': יציאת מצרים ע"ד ל"ג

הזיקה שבין הגל של יעקב ובין ל"ג בעומר הממוקם באמצע המעבר מיציאת מצרים למתן תורה, איננה מתמצה בדמיון הלשוני. המהלך של בריחת יעקב מלבן אל ארץ ישראל, דומה להפליא לבריחתם של ישראל ממצרים בדרך אל הר סיני ומתן תורה. נעמוד על עיקרי הדברים:

'קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ אבותיך' (בר' לא,יג)

'קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ד' כדברכם (שמ' יב,לא) 

'ויגד ללבן ביום השלישי כי ברחיעקב, ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו דרך שבעת ימים…וידבק אותו בהר הגלעד (בר' לא,כב-כג)

'ויגד למלך מצרים כי ברח העם...ואת עמו לקח עמו...וירדף אחרי בני ישראל... (שמ' יד,ה-ז)

'וישג לבן את יעקב' (בר' לא,כה)

'וישיגו אותם חונים על הים (שמ' יד,ט) 

'ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע' (בר' לא,כד)

'ויסע מלאך האלהים...ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל...ולא קרב זה אל זה...' (שמ' יד,יט-כ)[6] 

גם ביציאת מצרים כמו אצל לבן, עם ישראל ניצב בפני שני אתגרים. האחד הוא עצם השחרור מן העבדות, החירות מאיומם של המצרים הרודפים אחריהם ומבקשים להרגם, וכן ברמת התודעה. השני, הוא נשיאת עיניהם אל הר סיני, אל מתן תורה. הציפיה להתקשרות אל ד' ואל תורתו ולחזרה להבטחה האלקית לאברהם שעתידה להתגשם בנתינת התורה לעם.

ומסתבר שבדומה לשעבוד יעקב בידי לבן, עד שלא ישתחררו ישראל קיומית כמו גם תודעתית ממצרים - העבר, לא יוכלו לשאת עיניהם אל העתיד - לעבר הר סיני.

מלמדנו ר' לוי יצחק כי אמנם בשביעי של פסח, מיד לאחר הטבעת פרעה וחילו בים, השתחררו ישראל סופית מהעול הפיסי של מצרים. אולם, השחרור התודעתי, היכולת להשאיר את העבר מאחור ולשאת עינים אל העתיד, האפשרות להפנות את כל התשוקה, את כל הרצונות והכיסופים אל יעד מסוים, ולא להסתפק בשחרור ממצבם הקודם, איננה פשוטה כלל ועיקר. נקודת הציון המבטאת מעבר זה במהלך שמיציאת מצרים ועד מתן תורה, בספירה שמפסח ועד עצרת[7] - היא ל"ג בעומר.

אצל יעקב היה זה הגל שתחם את הגבול שבלב ואפשר את המעבר הנפשי. ביציאת מצרים הל"ג הוא המאפשר זאת.

את החוויה הקיומית - תודעתית של יציאת מצרים, או, בלשונו של ר' לוי יצחק: 'ההארה של יציאת מצרים', מכוננת החוויה העוצמתית של הניסים והנפלאות, של עשר המכות וקריעת ים סוף.

בחוויה זו ישנו שמץ של פרימיטיביות המאפיין עם של עבדים. בתודעתם הרי הם כילדים המבקשים לברוח מבית הספר. בתודעה ילדותית שכזו נצרכים הפיתויים ורב הרעש והתפאורה.

ההתפעלות החיצונית מכל הסובב אותם, היא זו המעצבת את תודעתם של ישראל ומכוננת את 'הארת יציאת מצרים'.

אולם, מלמדנו בעל 'קדושת לוי', ישנה תודעה גבוהה מזו. תודעה בוגרת, עמוקה ופנימית יותר - הארת הר סיני.

אולי נאמר כי הנקודה המרכזית המבדילה בין שתי ההארות, היא היות הראשונה נשענת על ההתפעלות ממאורע שכבר התחולל והותיר אחריו רשמים, בעוד השניה - הארת הר סיני, יסודה בצפיה, השתוקקות וכיסופים אל מאורע שעדיין לא התרחש. לשם כך נדרשת בשלות ובגרות - ג"ל ע"ד. כך דורש ר' לוי יצחק את המילים 'עדי עדיים':

רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי ד' וַתִּהְיִי לִי (יחזקאל טז,ז-ח)

בשלותם של ישראל וצמיחתם, הן תהליך שעם ישראל עובר בימי הספירה שבין פסח לעצרת, ממש כשם שהחיטה מבשילה בימים אלו של העומר. שיאו של התהליך נתון ביכולת לינוק אור לא רק מן החוויה שקרתה כי אם גם מן ההשתוקקות אל העתיד להתרחש.

כל מי שראה את הניסים הגדולים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ודאי היה נתון תחת רושמם זמן רב. אולם, רק מי שהבשיל לכדי השתוקקות אמיתית ופנימית אל ד' ואל אורו ותורתו, יכול לינוק אור ולהתמלא ברושם של צפיה דרוכה אל יום החמישים, יום מתן תורה.

ההארה של יציאת מצרים נשענת על מאורע שהתרחש כבר והיא המזינה את עולמם הדתי והרוחני של בני ישראל. הארה של מתן תורה, לעומתה, מונעת מן ההשתוקקות הפנימית אל מה שהוא עדיין בבחינת בלתי מושג. עולמם הרוחני של בני ישראל בעת זו, ניזון מן הכיסופים הגנוזים במעמקי הנפש. כיסופים אלו נחשפים ברגע זה של ל"ג בעומר ומציפים את האדם בתחושות של צפיה.

ל"ג בעומר, על פי דברים אלו, מבטא את היכולת להכנס מן החוץ אל הפנים. לעבור מן ההתרשמות מהחוויה החיצונית אל ההשתוקקות הפנימית. כשישראל מצליחים לעשות זאת, הם מפסיקים לראות לנגד עיניהם את פרעה וחילו טובעים בים, ומתחילים לחזות בענן ובאש שעל הר סיני[8].

תובנה זו ביחס לל"ג, מועמקת בספר 'תקופת השנה'[9] הרואה את ל"ג כעומר כנקודת ציון המחלקת את ספירת העומר לשני חלקים: עד ל"ג בעומר - לב' יום. ומל"ג בעומר - 17 יום.

לב' הוא כמנין לב, בבחינת לב טהור ברא לי אלקים, ו-17 בגמטריה הוא כמנין טו"ב, בבחינת 'כי לקח טוב נתתי לכם', ו'טוב לי תורת פיך'.

הלב, על פי תפיסה זו הוא המידות, הרגשות, התחושות. הטוב, הוא התורה, השכל, ההשגה והאידאות.

ועל פי דברים אלו נשוב לדברי ר' לוי יצחק בענין יציאת מצרים ומתן תורה.

ההארה של יציאת מצרים, נוגעת ללב. ההתרגשות, החוויה, ההתפעמות מן הניסים הגדולים, פועלות את פועלן על הלב, על המידות, על הרגשות. 'ויאמינו בד' ובמשה עבדו', וכי אפשר שלא להאמין במי שהוציאך באותות ובמופתים גלויים מצפרני אויבך?

ההארה של מתן תורה, לעומתה, פונה אל השכל. הארה זו מאירה את ההשגה, את ההכרה הפנימית השורשית כי חפצים אנו בד'. הכרה זו מתפשטת, כמובן, גם על המידות, ומעמיקה את השגותיהן בעומק רוחני פנימי.

הצטרפותו של השכל, של הטוב, אל מידות הלב, נעשית ברגע המעבר, בל"ג בעומר. זמן זה, הוא עצמו אות ומופת עבורנו, על התהליכיות המלווה את עבודתנו ועל היכולת להתרומם מן המידות אל ההכרה, מן ההתרגשות הילדותית אל הדבקות הבגרותית. כל אלו מתרחשים בל"ג בעומר.

פרק ג': ל"ב טו"ב - האור הגנוז

חלוקה זו, שבין "לב" ל"טוב" מובאת גם על ידי ר' צבי אלימלך מדינוב ומועמקת בדבריו אף יותר:

...על כן צונו הש"י לספור קודם מתן תורה מ"ט ימים מנין ל"ב טו"ב, אין טוב אלא תורה כמה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב מפני שבה נגנז האור כי טוב, ויש בתורה ל"ב נתיבות חכמה: 'בראשית' תירגם יונתן - בחוכמתא סוד ראשית חכמה כידוע, הרי לך בתורה ל"ב (היינו ל"ב נתיבות חכמה) טו"ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להכנת התורה צונו הש"י לספור מ"ט ימים (מנין ל"ב טו"ב) ואחר כך הוא יום קבלת התורה. ומעתה הקורא נעים תנה לבך הטוב ותראה רמיזת ל"ב בתורה (כמו שכתבתי לעיל) הוא רק בחשבון ל"ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשומה חכמתך הסתומה (ל"ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית ל"ב תיבין עד תיבת טוב (רמז ל"ב נתיבותיה הנעלמים אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טוב היא בפירוש בתורה, מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספירתנו להכנעת לב טוב לקבלת התורה בהשלים בספירה מספר ל"ב אז מתגלה הטוב אור הגנוז שנגנז בתורה, על כן עושין היום הזה יום שמחה אור צדיקים, הבן כי אי אפשר לפרש... (בני יששכר, מאמרי חדש אייר, ג' ל"ג בעומר)

ר' צבי אלימלך מדינוב מביא את דברי הגמרא על כך שהאות ט' מופיעה לראשונה בתורה במילה "טוב"[10] ומוסיף כי ישנן 32 תיבות כמנין ל"ב מבראשית ועד למילה זו.

אל רעיון זה שוזר הוא את מדרש חכמינו על הביטוי 'וירא אלקים את האור כי טוב', המסביר כי ראה הקב"ה מעשיהם של רשעים ועל כן החליט לגנוז את האור לצדיקים לעתיד לבוא.

מקשר ר' צבי אלימלך את הדברים לרעיון המפעים, כי שלשים ושתים התיבות הראשונות מסתירות בקרבן את האור הגנוז, הוא האור העליון. רק לאחר ל"ב נתיבות החכמה, האור הפנימי, אור התורה, האור הגנוז, נחשף בטובו: וירא אלקים את האור כי טוב!

המסע מתחיל מ"בראשית" ובמהלכו צועדים אנו בל"ב נתיבות החכמה הנעלמות. כל מילה מבטאת רעיון מפעים המסתתר מאחוריה. לאחר ל"ב תיבות, נחשף לרגע קט האור הגנוז ומיד נעלם לעתיד לבוא.

אותו אור מכונה טוב. בכך מרמז לנו הכתוב כי הוא הוא אור התורה עליה נאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם' אשר איננו מופיע מיד. הוא דורש מסע של ל"ב נתיבות שרק לאחריו הוא מתגלה ומופיע, וזהו ל"ב טו"ב[11].

הטו"ב הנחשף בתיבה הל"ג של התורה, הוא האור הגנוז. משעת בואו לעולם, נטע האור בבני האדם את ההשתוקקות אל הנעלם, אל הגנוז שעוד עתיד להתגלות.

חשיפת הגנוז, כפי שראינו לעיל, מחדשת את ההשתוקקות והצפיה אל העתיד. ללא האור הגנוז, היינו מתרפקים ללא הרף על העבר, על כל חוויה, על כל התגלות. משעה שנחשף, ולו לרגע קט, אותו אור גנוז, ניטעה בקרבנו היכולת להשתוקק אל העתיד, אל הנעלם שטרם נתגלה, אל האור שעוד עתיד להופיע:

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא (ישעיה ל,כו)

זהו האור הגנוז, שנחשף בל"ג וחשיפתו היא המזינה את תקוותו הבלתי נלאית של הנביא ישעיה, גם בעומק החשכה הגדולה, להאמין כי אותו אור ישוב ויופיע ויקבל את ממשותו.

בצאתם ממצרים, החלו בני ישראל מסע שמטרתו להגיע אל הר סיני למתן תורה. לשם כך יש לעבור את דרך ה'ל"ב טו"ב' שהם מנין מ"ט ימי הספירה.

מסע זה מתחלק לשנים. בחלקו הראשון, חלק הל"ב, האור הפנימי גנוז. אורה של תורה נעלם, והתיבות, הצעדים, המעשים, הדיבורים - כולם מסתירים. הולכים הם ומעצבים את הל"ב ומכוננים אותו לקראת אורה של תורה. מתקנים הם את המידות, כפי שראינו לעיל, ומעבדים את הרגשות. בסופו של תהליך, עם צאת הל"ב וכניסת הל"ג שהוא תחילתו של מנין טו"ב, נחשף הטוב. האור הגנוז מופיע, וכל אחד יכל להנות מזיוו ולהתעטר בו.

חשיפתו של האור הפנימי, מאפשרת להשתחרר מרמאותו של לבן, ואף מהמיית גליו של ים סוף שהטביע באורח פלא את חיל פרעה.

הגל שעושה יעקב הוא גם גל לשון 'ערימה', אולם הוא גם לשון חשיפה - 'גל עיני ואביטה נפלאות תורתיך' (תהלים קיט, יח). הגל חשף וגילה את השתוקקותו של יעקב אל ארץ ישראל, ובהיותו חותם את הפרק הראשון של השחרור מן העבר, חושף הוא ומגלה גם את ההשתוקקות הפנימית שלשמה מתחיל יעקב את כל המהלך.

אותו אור פנימי, מאפשר להתרכז בָּפְּנים, להשתוקק אל האור ולראות את התורה באורה הגדול כשהוא נקי, זך ומצוחצח מן החיצונים. לא דם ואש, לא תימרות עשן, ואפילו לא 'עזי וזמרת י-ה'. רק קול ד' שהדו הולך ונשמע יותר ויותר. הפנים אינן עוד אחורנית, הן אינן זקוקות עוד לנוסטלגיה, אין הן מבקשות להתרפק על העבר. הן אינן מכורות להתרשמות ולהתפעלות. חלף זאת, נושאות הן את פניהן אל אור ד' וטובו ההולכים ונחשפים. הל"ב מוכן, התהליך הראשוני הושלם, וכעת אפשר לעבור אל הטו"ב, לתת לו להופיע.

פרק ד': תלמידי ר' עקיבא

שמא בדרך זו עלינו לראות את חיבורו של ל"ג בעומר למותם של תלמידי ר' עקיבא, וכך מופיע בגמ' במסכת יבמות:

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת (יבמות סב' ע"ב)

פרק הזמן שבו מתו תלמידי ר' עקיבא, על פי מסורת זו הוא בין פסח לשבועות, אולם מסתבר שלצד מסורת זו, מובאת מסורת אחרת, וכך כותב המאירי על אתר:

ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן (מאירי, יבמות סב' ע"ב)[12]

ר' עקיבא רואה לנגד עיניו את מפעל חייו קורס. מי זוכה לעשרים וארבע אלף תלמידים שכלם עוסקים בתורה? מי זוכה לבית מדרש של שנים עשר אלף חברותות שכלם שומעים לקח מרבם ר' עקיבא?

אולם, יש קלקול מסוים. תורתם של תלמידי ר' עקיבא בוסרית, וכך גם בית המדרש כולו. הקלקול כה חמור, עד שיש צורך להתחיל מחדש, ולשם כך יש לחתום באופן הטראגי ביותר פרק זה.

ר' עקיבא רואה לנגד עיניו עוד חברותא שהולכת ועוד תלמיד שנעלם, והוא כואב ומיואש. האם תהיה שארית? האם תמצא פליטה למפעל חייו או שהכל יילך לטמיון?

ועוד יום חולף ועוד יום, ור' עקיבא הולך ומבין שתקוותו הולכת ונגוזה. בכל זאת, כל עוד נשאר תלמיד אחד, לא אפסה תקוה.

והנה, בל"ג בעומר פסקה המגיפה. ר' עקיבא מתבונן ורואה כי אין שארית ואין אחרית - "והיה העולם שמם".

ברגע זה, בשממון הגדול, מפנים ר' עקיבא כי עליו לחתום את הפרק הנוראי הזה בתולדותיו ובתולדות האומה.

הוא מבין שמן העבר לא תצמח תקוה. וברגע זה נתבע להפנות את כוחותיו, את מעט התקוה שעוד נותרה בו, אל דור חדש. הוא חייב למצוא בקרבו את האור הגנוז שייתן כח להמשיך במציאות אפילה זו. כתבו המקובלים שההוד, הספירה התחתונה בעמוד השמאלי, היא הדין העמוק ביותר. ר' עקיבא מוכרח להמתיק את הדין הנוראי הזה, המסומל בספירה כהוד שבהוד, ולהתחיל מחדש.

'עד שבא ר"ע אל רבותינו שבדרום ושנאה להם'. חמשת התלמידים החדשים של ר' עקיבא שהעמידו את כל התורה שבעל פה, צומחים מתוך האפילה. מתוך ריק גמור בו מפנים ר' עקיבא כי אין לו לתלות יותר את תקותו בתלמידיו מן העבר, ושוב מציין ל"ג בעומר את נקודת המעבר. בל"ג בעומר מתרחש המפנה. חתימתו של פרק העבר תוך תביעה פנימית ועמוקה להתבוננות אל עתיד חדש, אל תקוה חדשה.

פרק ה': ר' שמעון בר יוחאי וגילוי הסוד

נראה שמכאן, הקשר לר' שמעון בר יוחאי שזהו יום פטירתו מתבקש מאליו, וכך כותב האדמו"ר האחרון של חב"ד:

כמה טעמים נאמרו בשמחת ל"ג בעומר וחגיגתו. ואנו אין לנו אלא האמור בכתבי האריז"ל ומובא בדא"ח, אשר יום זה הוא יום הסתלקותו של רבי שמעון בן יוחאי - הילולא דרבי שמעון, אשר "הגיע בשעה ההיא לתחילת וראש לכל המדרגות שלו…וזה היה ענין לימודו עם החברים בשעה ההיא...והיה מאיר בו מבחינת...הארת אורו של משיח. ומדי שנה בשנה ביום זה מתעורר עוד הפעם מצב זה, כידוע. ויתרון בדורותינו אלו, אשר, אף כי אכשיר דרא (בתמי'), בכל זה - בדורות הראשונים לא ניתן רשות לגלות רק לרשב"י וחבריו לבדם, אבל בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות פנימיות התורה. ובלימוד זה דוקא יפקון מן גלותא ברחמים. ואשרי האיש, אשר ביום סגולה זה, יום גילוי פנימיות התורה, יתחזק ויוסיף אומץ לקבוע שיעורים בפנימיות התורה, לעצמו וגם בדיבוק חברים, וגם להשפיע ככל יכלתו, על זולתו לעשות את זה... (ר' מנחם מנדל שניאורסון מליובביץ', ליקוטי שיחות, כרך ז', הוספות, ל"ג בעומר)

הרבי מליובביץ' זצ"ל, מתייחס למסורת הנחשפת בזהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, לפיה, ביום זה השיב ר' שמעון בר יוחאי את נשמתו לבורא[13], ובו ביום, גילה לתלמידיו סודות רבים המבוארים בספר הזהר. אותו יום, אור גדול היה בו, ושמשו לא שקעה עד שהשלים רשב"י את כל מה שהותר לו לגלות לתלמידיו.

האדמו"ר מליובביץ' מתרכז בעובדה שביום הסתלקותו של רשב"י מן העולם, ירדה לעולם תורת הסוד ועימה סודות ורזים שילוו את ישראל. ביום מן הימים, כפי שאומר ר' מנחם מנדל, אף יהוו תורה נלמדת לרבים שבעזרתה יצאו ישראל מגלותם ברחמים.

את גילוייה של תורת הסוד, קושר ר' מנחם מנדל שניאורסון לאורו של משיח שנצנץ ברשב"י ביום הסתלקותו בו גילה את הסודות לתלמידיו.

בכדי להבין את הקשר בין תורת הסוד לבין אורו של משיח, נעזר בדברי הרב קוק זצ"ל:

כשמגיע האיש היחיד, וכן הדור, לאותו המצב שהופעתו הרוחנית כבר קרואה היא לפעולתה, אז אי אפשר לו להיות משביע את צמאונו ההכרחי בכל תוכן מוגבל, אם לא יהיה אותו התוכן בעצמו מוסר אותו אל תוכן רחב חפשי, שבו ירגיש את השיגוב הגדול שבשורש נטית נשמתו ממקור החיים שלה. ומתוך כך רזי עולם, רזי תורה, סוד ד', הולכים ונתבעים מן הדור. והעקשנות הגורמת למצא בצד הגלוי את כל הסיפוק הרוחני היא מדלדלת את הכח, מפזרת את הרוחות, ומובילה את התשוקה הסוערת למקום אשר תמצא ריקניות ומפח נפש, ובלב נואש תשוב עוד לבקש דרך. ולזאת קרואים הם אמיצי הכח, אלה הלבבות אשר אור ד' הוא כל תוכן חייהם. גם אם נשברו ונוקשו מרוב יאוש, גם אם נתעלפו ממיעוט אמונה בעצמם, גם אם עיפו במלחמתם נגד המון רב, ההולך בבטחה אל הרוח אשר עיניו הפקוחות לפי דעתו ישאוהו, לא יחדלו תת מתקם, לא יחדלו להתעודד, ודגל רזי תורה, וחוסן דעת ואמונה ברורה ופנימית, וישועת עולמים לישראל ולאדם, לגויות ולנשמות, לעולם ולעולמים כולם, לגדולים ולקטנים, לזקנים ולצעירים, בידם. ואם אנו מדברים והאילמות תוקפת אותנו. אם אנו מבטאים והמושגים נטבעים בדומיתנו, מפני שאין בנו כח להדריך את הדבור, לחפש את המילול, לא בשביל כך נבהל ונסוג אחור מחפצנו הקבוע. כבדות הפה לא תעצור כח לעצור את הזרם של החפץ הנשגב, אשר דבר ד' בו יגלה, אשר יאמר דבר לאזר כח לנכשלים, לבשר שלום ליריבי עם. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ד', ורפאתיו (שמונה קבצים ג,שיז)

הרב קוק ראה בגילויה של תורת הסוד והפיכתה לתורה נגישה ונלמדת, רפואה ומזור לכל מצוקות דור הגאולה שמחד, מבקש לפעול לגאולת ישראל ומאידך מתרחק מן התורה והמסורת.

למורת רוחם של כל המתנגדים, סבר הרב קוק כי תורת הסוד מגלה יסוד פנימי המהווה מניע לפעמי הגאולה ולרצון להשיב שכינה לירושלים.

אורה של תורת הסוד מזין את מאוויהם של ישראל בצפיה משיחית ובהתעוררות כוח הגאולה.

גילוי הסוד והפיכתו לתורת רבים, כפי שמורה הרבי מליובביץ' וכפי שהורה לפניו הרב קוק, היא סממן מובהק ליציאה מן הגלות אל הגאולה, מפני שכפי שראינו לעיל, חשיפה של אור פנימי, מעוררת אצל האדם את ההשתוקקות אל הנשגב ואל מה שעדיין הוא בבחינת בלתי מושג, וכך ממשיך וכותב הרב קוק ביחס לתורת הסוד:

מגמתה של חכמת הרזים לכל מהלכה, היא פיתוח כח הנשמה עד כדי עמידה על כחה הפנימי, לשאוב ממקורה, בלי שום הצטרכות של התלמדות אמצעית. והופעה זו מביאה את כל ההויה כולה להכיר את עצמה. ומתוך ההכרה העצמית הפנימית נמשך שפע החיים, באיחוד השכל והרצון, באין הפסקה של גבולים ושל פרטים (שמונה קבצים ב,קעג)

תורת הסוד איננה מסתפקת במציאות הנגלית על כל תופעותיה. מבקשת היא את פשרם של הדברים, את החזרתם לשורשם. דורשת היא את חשיפת משמעותם הפנימית, ובכך מעצבת מחדש התבוננות פנימית ועמוקה למציאות כולה.

ככל שנעמיק בתורת הסוד, מלמדים אותנו הרב קוק והאדמו"ר מליובביץ', כך יגברו כיסופינו אל ד' ית', אל הגאולה ואל המשיח. ל"ג בעומר, גם במובן ההיסטורי אולם גם במובן הנצחי המחזורי, יוצר סגולה של זמן המיוחד להתעוררות תורה פנימית, שתביא לניצנוצו של אורו של משיח.

פטירתו של רשב"י בל"ג בעומר, מסמלת נקודת מעבר. ושוב, כפי שראינו לעיל, מדובר בנקודה החושפת אור פנימי ומגלה אור גנוז המעניק עמדה מחודשת לאדם ולעולם. עמדה נפשית המעבירה את כובד המשקל מן הזכרון אל ההשתוקקות, מן ההתרשמות אל הכיסופים.

ועל פי הרבי מליובביץ', בכל שנה בל"ג בעומר מתעורר אותו כח המבקש לחשוף את אור הרזים, ולעורר מחדש את התנועה מן העבר אל העתיד, מן החוץ אל הפנים, מתורת הנגלה אל תורת הנסתר.

על כל אדם למצוא בעצמו את אותה התנועה, את אותה המגמה.

התנועה שהעבירה את העולם הנברא מחשיכה אל האור הגנוז.

התנועה שהעבירה את יעקב מן הבריחה מלבן אל ההליכה לקראת ארץ ישראל.

התנועה שהעבירה את בני ישראל מן היציאה ממצרים אל ההליכה לקראת הר סיני.

התנועה שהעבירה את ר' עקיבא מליקוק הפצעים על דור של תלמידים שכלה, אל התקוה והעשיה להעמדת דור חדש של תלמידים.

התנועה שהעבירה את תלמידי רשב"י ואת העולם כולו מן הנגלה אל הנסתר ואל כיסופי הגאולה.

והזמן המסוגל להתרחשותה של זאת התנועה, והוא המשותף לכל התנועות הללו גם יחד - הוא ל"ג בעומר.

עת התקדש ל"ג בעומר, מופיע באופקם של ישראל במדבר סיני, ובאופקו של כל איש ישראל הנמצא בעיצומה של הספירה אל מתן תורה, אור גנוז.

ברגע אחד, נעלמים הצלילים של 'מה נשתנה', של 'עבדים היינו', של 'דצ"ך עד"ש באח"ב', של 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם', ובמקומם מופיע הד ראשון של 'וכל העם רואים את הקולות', של 'משה ידבר והאלקים יעננו בקול', של 'אנכי ד' אלקיך'.

ריח אביב מתחלף בריח של חיטה בשלה הממתינה לעת הבאתה כמנחה בחג הביכורים. ניצוצי זהר של סודות עמוקים וגנוזים, שגילה רשב"י ביום זה, עולים מתוך מדורות האש, ומבשרים לכל סופרי הספירה, כי אור גדול ממתיק את ההוד שבהוד, אור גנוז שהביא את ד' יתברך לומר בפעם הראשונה - טוב!

ומתוך התקדשות זו, נמשיך בצפיה דרוכה, בהמיית לב, בכיסופי נפש לספור את הטו"ב שנותר עד למלכות שבמלכות, שלאחריה אין לנו אלא לקבל באהבה את תורת ד' - כי לקח טוב נתתי לכם.

 
 

[1] החתם סופר מוכיח כי ירידת המן באה לאחר שלשה ימים בהם לא היה לישראל לחם, מאז פסק הלחם בכליהם ביום טו' באייר.

[2] יוספוס פלביוס.

[3] אמנם בסוף דבריו של לבן ישנו מיעוט לקביעה זו: לרעה. וכבר עומדים חז"ל על כך: לרעה - לרעה אי אתה עובר אבל אתה עובר לפרקמטיא (רש"י בשם המדרש), אולם עדיין ההדגשה היא על ההפרדה.

העירני חברי ורעי יוני גרוסמן כי תחושת ההפרדה באה לידי ביטוי בהערת הכתוב על כך שלבן קרא לגלעד 'יגר סהדותא'. וכי מה ענין לנו בשמו הארמי של הגל? אלא שאף הבחנה זו מבקשת ללמד כי לבן ויעקב אינם מדברים באותה השפה, ואף נוכח הברית והגלעד, נותר כל אחד בשפתו, בתרבותו ובמקומו.

[4] אולי לכך מרמז הכתוב בנוקטו בלשון 'ויפגעו' בדומה ללשון הכתוב במפגש הראשון בבית אל: 'ויפגע במקום'.

[5] יתכן שזו הסיבה לכך שהמסורה משייכת את שני הפסוקים הללו לחטיבה הקודמת, הן מבחינת חלוקת הסדרים, הן מבחינת פרשיות פתוחות וסתומות, וגם בפתיחת פרשת וישלח בפס' ג' של הפרק, בהותירה את שני הפסוקים הראשונים של הפרק העוסקים בראיית מחנה אלקים כשייכים לענין הקודם.

[6] לכל אלו ניתן להוסיף את היציאה ברכוש רב המשותפת לשני הסיפורים, את חצית המים (הנהר וים סוף) המשותפת לשני הסיפורים ועוד.

[7] זהר אמור צ"ז:.

[8] הרב קוק, כפי שנראה להלן, מבאר את סגולותיה של תורת הסוד, שכפי שנפרט בהמשך, אף היא וגילויה קשורים לל"ג בעומר, וכך הוא כותב:

המחשבות הבאות מצד חיצוניות העולם מטעות הן את האדם, ואפילו היותר מעולות שבהן. איזה שכרון פנימי מסוך בהן. והעולם ברובו נתון הוא בתוך שכרון זה. רק השרידים, חכמי לב, קדושי עליון, אשר הם חודרים בכח מחשבתם אל ההויה הפנימית, הם מפיגים את השכרון הזה בכחם הרוחני העליון. וכל מה שהם מטביעים את חותמם ביותר על העולם, הרי הוא הולך ומאיר יותר באורו הפנימי, ותחת שכרון, מופיע אור שמחת עדנים של קודש (שמונה קבצים א,תקא)

תורת הסוד מאפשרת לאדם להשתחרר מן השכרון של החוויה החיצונית ולהתבונן על המציאות באופן עמוק ופנימי, שאיננו תלוי בסביבה החיצונית ובגורמיה.

[9] לר' שמואל בן מתתיהו שטרן.

[10] 'א"ר יהושע הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו מאי טעמא אילימא משום דכתיב טוב אימא וטאטאתיה במטאטי השמד חד טי"ת קאמרינן אימא טומאתה בשוליה טי"ת בי"ת קאמרינן אימא טבעו בארץ שעריה אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה שמבראשית עד וירא אלהים את האור לא כתיב טי"ת' (בבא קמא נה ע"א).

[11] תחילתה של דרשה זו של ר' צבי אלימלך מדינוב, הוא בנסיון להסביר את המשניות באבות (ב,ח-ט), שם מובא כי רבן יוחנן בן זכאי, העדיף את דעת תלמידו ר' אלעזר בן ערך שאיזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם - זה לב טוב. ולדעת ר' צבי אלימלך מדינוב, הל"ב טו"ב על פי דרשתו הוא ביטוי לכל התורה, אורה וחכמתה.

[12] המהרי"ל מתעקש להותיר את הדברים כפי שהם עולים מפשט הגמ' לפיה, המגיפה נמשכה עד עצרת, אלא שהוא מבאר את המסורת על ל"ג בעומר באופן אחר: בימי הפגרא שיש בספירה, אותם הימים שאין אומרים בהם תחנון - לפי דעתו, באלו הימים לא מתו התלמידים, ואלו הם: שבעה ימים של פסח, שני ימים של ראש חדש אייר, יום אחד של ראש חדש סיון, שבע שבתות - סה"כ שבעה עשר יום, כלומר שסך הימים שבהם מתו התלמידים מתוך ארבעים ותשע ימי הספירה הוא שלשים ושנים, ולזכר זה עושים את יום השלשים ושלשה לספירה כיום של שמחה והפסקת האבל.

[13] ועל פי חלק מן המסורות גם נולד ביום זה.