דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף לג ע"א | ברכה שאינה צריכה

קובץ טקסט

ברכה שאינה צריכה / אביעד ברטוב ונעם מלכי

לפני הקדמה

כידוע, השבוע החל מחזור חדש של לימוד הדף היומי בכל תפוצות ישראל, וביום ד' החלו המוני ישראל ללמוד את המסכת בה עוסק שיעורנו: מסכת ברכות. לכל אלו המשתתפים בשיעור זה מתחילתו, וגם אלו שלא, ישנה הזדמנות להתחיל בלימוד מחודש של המסכת עם השיעורים שנלמדו עד כה, ועם אותם שיהיו בעז"ה בהמשך. גם מי שלא שמר בידיו את כל השיעורים, יכול בקלות רבה להיעזר בארכיון השיעורים באתר של 'בית המדרש הוירטואלי' ולהוריד אותם.

לסיום, נאחל בהצלחה לכל המתחילים את המחזור החדש של הדף היומי, וכן נאחל לכולנו המשך לימוד משותף פורה ומהנה.

הקדמה

לפני שאנו נכנסים לדון בדין ברכה שאינה צריכה, יש לשים לב להבחנה שבין 'ברכה שאינה צריכה' לבין 'ברכה לבטלה', ולהבדל בשימוש במונחים אלו בין הגמרא לפוסקים.

בלשון חז"ל, 'ברכה שאינה צריכה' זוהי הברכה המכונה בפוסקים: 'ברכה לבטלה'. כלומר, מדובר בברכה שאין בה כל צורך ואין כל סיבה לברך אותה.

לעומת זאת, מה שאנו קוראים 'ברכה שאינה צריכה', הנה ברכה שכאשר מברכים אותה יש בה צורך, אך לא היה כל צורך לגרום לכך שיהיה חיוב בברכה. למשל, אדם שסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש (על פי מנהג הספרדים הנוהגים שלא לברך על התפילין של ראש), יש עליו חובה לברך על התפילין של ראש, ואולם ברכה זו הנה ברכה שאינה צריכה.

בשיעור זה אנו נשתמש במונח 'ברכה שאינה צריכה', אולם כוונתנו היא ל'ברכה לבטלה' (מהסוג הראשון).

ה'מלכוד'

כאשר אנו ניגשים לברך על דבר מה, אנו נמצאים לעיתים רבות ב'מלכוד' מסוים:

מצד אחד, ידוע עד כמה הפליגו חז"ל בחומרת ההנאה מן העולם הזה ללא ברכה, וכפי שמצינו בגמרא:

"כל הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה - מעל" (ברכות ל"ה.).

וכן:

"אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל" (שם לה:).

אמנם, בדרך כלל לא אמורה להיות בעיה - אדם יודע מתי ומה עליו לברך, והוא לא נתקל בבעיות.

מצד שני, במקרה ואדם מברך ברכה ללא צורך, מברך את הברכה הלא נכונה, או אפילו מברך את הברכה הנכונה אך לא בצורה הראויה, המצב הפוך. במקרה כזה, לא רק שמתקיים בו מה שנאמר בברייתא לעיל, אלא בנוסף לכך הוא אף עובר על איסור: "לא תשא את שם ה' א-לקיך לשוא"[1].

אם כן, בניגוד למצוות אחרות בהן אם אנו לא בטוחים האם אנו חייבים בהם אם לאו, אנו נוהגים לחומרא ומקיימים אותן, בברכות הדין שונה. בשל החומרא של ברכה שאינה צריכה, אנו נכנסים ל'מלכוד' עליו דברנו לעיל, ומתלבטים מה לעשות.

אמנם, ייתכן ויהיה מי שיציע הסבר פשוט על מנת לעקוף את הבעיה, והוא להימנע מלאכול, אולם, פתרון זה אינו מוצלח כל כך. ראשית, לא תמיד הוא עוזר - למשל במקרה של ברכה אחרונה (בעיקר על לחם, שאז היא מדאורייתא), או במקרה שיש מצוה לאכול משהו.

פתרון נוסף שניתן להציע הוא לברך 'שהכל' על כל דבר, וכך לצאת תמיד ידי חובה[2].

דברים בכיוון זה מצינו בדברי הרמ"א:

"כל הפרות שיודע בהם שהם עיקר הפרי - מברך עליהם 'בורא פרי העץ', ושאינן עיקר הפרי - 'בורא פרי האדמה'. ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא - 'בורא פרי האדמה', ואם אינו יודע מה הוא - מברך 'שהכל'" (סי' ר"ב, סעיף יח).

לכאורה ניתן היה ללמוד מדבריו, כי בכל מקרה של ספק ניתן פשוט לברך 'שהכל' ולצאת ידי חובה. ואולם, מדברי רבים מהאחרונים עולה כי אין זאת כוונת הדברים, וכך כותב המשנה ברורה:

"ואם הוא מסופק. הינו אחר שלמד ואינו יכול לברר. אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות" (שם ס"ק פ"ד).

דאורייתא או דרבנן

אומרת הגמרא:

"ואמר רב ואיתימא ריש לקיש ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום (שמות כ) לא תשא" (ברכות לג.).

לכאורה, משמע מהגמרא שיש אסור מדאורייתא לברך ברכה שאינה צריכה.

בכיוון זה הלך הרמב"ם:

"כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן" (הל ברכות פ"א, הל טו).

ועוד כתב הרמב"ם:

"השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות - הרי זה חייב לנדותו" (הל' שבועות פי"ב הל' ט).

ברור מדבריו כי לדעתו יש בכך איסור מדאורייתא של 'לא תשא', והרמב"ם אף משווה את הדבר לנשבע לשקר.

לעומת זאת, ישנם ראשונים הסבורים שישנו 'רק' איסור מדרבנן בברכה שאינה צריכה, והלימוד בגמרא מהפסוק הנו אסמכתא בלבד[3].

כך למשל עולה מדבריהם של תלמידי רבנו יונה:

"כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. אומרים רבני צרפת ז"ל שאינו רוצה לומר שיהא בו לאו מן התורה אלא איסורא דרבנן בלחוד איכא ואסמכוה לקרא דלא תשא"

(תלמידי רבנו יונה, לט: בדפי הרי"ף ד"ה כל).

מעמדה של הברכה

לאור דברינו עד כה, נשאלת השאלה: מהו מעמדה של ברכה שאינה צריכה?

ברור כי במקרה שאדם מברך ללא כל צורך, אין בכך שום מצווה ויש כאן איסור ברכה שאינה צריכה בלבד. אולם, מה קורה במקרה ואדם אוכל סעודה ובירך על הלחם, ובאמצע הסעודה הוא מברך על דבר אחר שמעיקר הדין אין הוא צריך לברך עליו (משום שהוא נפטר בברכת הלחם). מה דינה של הברכה המיותרת? האם היא כלל איננה ברכה והיא מעשה איסור בלבד ללא כל מעמד של ברכה, או שמא ניתן לומר כי למרות שנעשה פה איסור עדיין יש לה מעמד של ברכה? במילים אחרות: האם ברכה זו נחשבת כאמירת דברי חולין, או שהיא ברכה כשרה שלצד היותה ברכה יש באמירתה מעשה איסור[4].

הנפקא מינה לשאלה זו תהיה במקרה הבא: מה הדין של אדם שמברך ברכה שאינה צריכה (כפי הדוגמה שהובאה לעיל), ויש מישהו אחר שרוצה לצאת בברכה של אותו אדם מדין שומע כעונה. אם נאמר שיש כאן מעשה איסור ואין כאן מעשה ברכה כלל, אזי ברור שהוא לא יוכל לצאת ידי חובה בברכה זו. לעומת זאת, אם נאמר שיש כאן ברכה 'כשרה', אך בנוסף יש כאן גם מעשה איסור, יתכן והוא יוכל לצאת ידי חובה בברכה זו. למרות שלמברך היא נחשבת כברכה שאינה צריכה, למי שרוצה לצאת בה ידי חובה מדין שומע כעונה היא נחשבת כברכה לכל דבר.

וכך כתב השולחן-ערוך:

"אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפילו לא יענו אמן" (סי' רי"ג, סעיף ב).

וכתב על זה המגן אברהם:

"ואז יוצאים. משמע דאם אינו אוכל ושותה עמהם אפילו בדיעבד לא יצא בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה... ולא דמי למה שכתב בסימן ר"ט ס"ב[5] דהתם ה"ל שוגג, ע"ש..." (שם ס"ק ז).

כלומר, אומר המגן-אברהם, כי במידה והמברך בירך ברכה שאינה צריכה - לא ניתן לצאת ידי חובה בברכתו. גם אם הברכה נצרכת למי שרוצה לצאת ידי חובה בברכתו, הוא אינו יכול לצאת ידי חובה.

המגן אברהם מחלק בין מקרים בהם הברכה אינה נצרכת כלל - ששם היא אינה נחשבת לברכה בכלל, למקרים בהם היה בברכה צורך מסוים ובשוגג היא הפכה להיות ברכה שאינה צריכה.

המגן אברהם אומר כי במקרה של ברכה שבשעת אמירתה היא הייתה נצרכת ורק בדיעבד נתברר כי נאמרה לבטלה, ניתן לצאת ידי חובה. מה פשר חילוק זה? הרי סוף כל סוף למפרע הוברר הדבר שגם היא הייתה ברכה שאינה צריכה!

נראה כי צריך לומר, כי במקרה של ברכה שלמפרע נתברר שהיא הייתה מיותרת, יש לברכה תוקף של ברכה לכל דבר, אלא שלמפרע התברר שהיה כאן איסור. זאת משום שכאשר ברכה זו נאמרה היא הייתה ברכה כשרה לכל דבר, והשומעים כבר יצאו ידי חובה כאילו ברכו הם בעצמם, וממילא גם אם מבחינת המברך היא הפכה להיות ברכה שאינה צריכה לא ניתן 'לקחת' מהשומעים את הברכה שלהם.

יש להעיר, כי ייתכן והדבר קשור לנושא שעסקנו בו בעבר, והוא דין 'שומע כעונה'. בשיעורנו בנושא זה ראינו כי קיימות שתי גישות להבנת מושג זה, ונחלקו בכך החזו"א וה'בית הלוי':

א. ניתן להבין כי 'שומע כעונה' פירושו שהדבר נחשב כאילו השומע אמר את הדבר ממש.

ב. 'שומע כעונה' פירושו שהשומע נחשב כשומע בלבד, אך על מנת לצאת ידי חובה מספיקה שמיעה ואין צורך באמירה ממש.

לכאורה, ההסבר שהעלינו לדברי המגן אברהם יתיישב טוב יותר אם נבין כי 'שומע כעונה' נחשב שהאדם ממש אומר את הברכה (הבנה א' לעיל). במידה ונבין כך, ניתן לומר כי השומעים כבר בירכו ולא ניתן לבטל להם את הברכה, למרות שנתברר למפרע שהיא היתה ברכה שאינה צריכה. לעומת זאת, אם אנו מבינים את דין 'שומע כעונה' על-פי הגישה השנייה, אז נראה סביר יותר לומר שלא יהיה חילוק בין שני המקרים שמביא המגן אברהם. זאת משום שגם אם רק בדיעבד נתברר שהברכה הייתה ברכה שאינה צריכה, עדיין הם שמעו ברכה שאינה צריכה והם לא יוכלו לצאת בכך ידי חובה.

כעת, על-פי כיוון זה יהיה מי שיטען: אדרבה! אם 'שומע כעונה' נחשב כאילו השומע ממש אמר את הברכה, אולי הוא גם כן עובר על איסור ברכה שאינה צריכה. אולם, האחרונים כבר כתבו שאין זה כך, מכיוון שהלאו של 'לא תשא' שייך רק באמירה בפה ממש ולא בשמיעה. כלומר, לעניין יציאה ידי חובה אולי ניתן להחשיב את השמיעה כאמירה ממש (לאותן דעות), אך לעניין איסור 'לא תשא' זה עדיין שמיעה בלבד.

מה הבעיה?

לאחר שעמדנו על אופי האיסור, יש עלינו לברר מהו בדיוק האיסור בברכה שאינה צריכה? האם הזכרת שם ה' לשווא היא הבעייתית, או שמא עצם הברכה ללא כל צורך היא בעייתית (אולי מפני שיש בכך הבעת זלזול מסוימת בברכות, בכך שמברכים ללא כל סיבה).

לעיל ראינו את המחלוקת אודות המקור לאיסור ברכה שאינה צריכה. ראינו כי דעת הרמב"ם היא שברכה שאינה צריכה היא איסור מדאורייתא, וכפי שכתב:

"השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא..." (הל' שבועות פי"ב הל' ט).

מדברי הרמב"ם כאן, משתמע קצת, שלדעתו הבעיה נעוצה בכך שמזכירים בברכה את שם ה' לשוא, ולא בעצם הברכה.

בכיוון דומה כתב הפני יהושע:

"...ותדע שכן הוא, דליכא למימר דהסוברים שאין לברך היינו שאסור לברך משום ברכה שאינה צריכה, הא ודאי ליתא. דהא לכולי עלמא יכול לברך בלא הזכרת שם אלא בלשון תרגום ובכהאי גוונא לא שייך איסורא דלא תשא, ואפילו הכי יצא שפיר ידי ברכה..." (ברכות יב.).

כלומר, הפני-יהושע אומר במפורש שכאשר מברכים בלעז, אין בכך חשש ברכה שאינה צריכה. משמע מכך שגם לדעתו הבעיה בברכה שאינה צריכה היא בהזכרת שם ה' ללא צורך, ולא בעצם הברכה עצמה.

לעומת גישה זו ר' עקיבא איגר (שו"ת רע"א סי' כ"ה) כתב, כי גם כאשר מברכים בלשון לעז יש בעיה של ברכה שאינה צריכה, ונראה שהוא סובר שהבעיה איננה בהזכרת שם ה' לשוא, אלא בעצם הברכה שלא לצורך.

מה נקרא ברכה לצורך?

כתב הרמב"ם:

"כל הברכות האלו שנסתפק לו בהן אם בירך אם לא בירך - אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף: מפני שהן מדברי סופרים" (הל' ברכות פ"ח הל' יב).

כלומר, במקרה של ספק אין לחזור ולברך מפני חשש ברכה לבטלה.

הגמרא בפרק ראשון (יב.) עוסקת במי שהתחיל לברך ברכה מסוימת וסיים בסיום של ברכה אחרת[6]. בסוגיה אין פסיקה ברורה בנושא, וכתבו התוספות:

"ופירש רב אלפס: השתא דלא אפשיטא בעיין, אזלינן לקולא ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת" (שם, ד"ה לא).

לכאורה, דברי הרי"ף מובנים ביותר, שהרי יש להקל בספק ברכות מפני החשש של ברכה לבטלה. כיצד יש להבין את טעמו של ר"י? אמנם יש כאן חומרא לצד אחד, אך יש כאן חשש כבד לברכה שאינה צריכה!

על דברים אלו של ר"י העיר ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס:

"ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא דכבר כתב הרש"א בפסחים דל"ש כן אלא בברכת המצות דהברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ע"ש, ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה, דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות" (שם).

כלומר, לדעתו רק בברכות המצוות אנו הולכים לקולא במקרה של ספק, כי הברכה לא תשנה וניתן לצאת ידי חובת המצווה גם ללא ברכה. לעומת זאת, בברכות הנהנין, בהן המסופק לא יכול לאכול ללא ברכה, אין אומרים את הכלל של ספק ברכות להקל.

את דבריו של רע"א ניתן להסביר בדרך הבאה: ניתן לומר, כי במקרה של יציאה מן הספק, הברכה לא תוגדר כברכה שאינה צריכה[7], מכיוון שיש צורך בברכה זו והיא היציאה מן הספק[8].

'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'

כתבו התוספות:

"...ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, משום דהוי ברכה לבטלה. וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל"ו[9] " (לט. ד"ה בצר).

על דין זה של התוספות, כתבו האחרונים שיש לחקור מהי מטרת אמירת בשכמל"ו. האם אמירה זו מהווה תיקון לאמירת ברכה שאינה צריכה ושוב אין כאן כלל ברכה שאינה צריכה, או שמא יש בכך תשובה וכפרה על האיסור שכבר נעשה (אולם האיסור נעשה).

אומר הרמב"ם:

"נטל אוכל ובירך עליו, ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר - נוטל אחר וחוזר ומברך עליו, אף על פי שהוא מאותו המין; וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה, כדי שלא להוציא שם שמיים לבטלה" (הל' ברכות פ"ד, הל' י).

משמע בבירור כי לדעתו אמירת בשכמל"ו הופכת את הברכה לבעלת צורך מסוים (כהבנה הראשונה לעיל). דבר זה מתאים למה שרצינו להסביר קודם בדעתו, כי הבעיה בברכה שאינה צריכה הנה הזכרת שם ה' ללא צורך. כלומר, אין להזכיר את שם ה' ולא לברך אותו, וכאשר הברכה שבירכנו לא ממלאת את ה'תפקיד' הזה, יש לומר בשכמל"ו על מנת שימלא את מקומה.

לעומת זאת, מלשון הטור משמע, שיש כאן מעין תשובה או כפרה על כך שהוציא שם שמיים לבטלה:

"נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך, אע"פ שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון. וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על שהוציא שם שמים לבטלה" (סי' ר"ו).

נפקא מינה אפשרית לשאלה זאת תהיה האם יש צורך לומר בשכמל"ו תוך כדי דיבור דווקא, או לא. אם יש כאן תיקון, נראה שיש לומר זאת תוך כדי דיבור כדי שאמירת בשכמל"ו תתייחס להזכרת השם שקדמה לה. אם יש כאן מעין תשובה או כפרה, אז נראה שאפשר לומר זאת גם לאחר זמן.

 
 

[1] בהמשך השיעור נעסוק בטיבו של האיסור: האם הוא מדאוריתא או מדרבנן ושאלות נוספות.

[2] ברור כי פתרון זה יתכן, אם בכלל, רק כאשר לא יודעים מהי הברכה הראויה ולא כאשר מסופקים לגבי הצורך לברך.

[3] יש לציין כי ייתכן שבכך שהגמרא לא הביאה את הפסוק כסיוע אלא התנסחה בלשון של "עובר על לא תשא", יש בכדי לסייע להבנה שמדובר באיסור ממש ולא רק באסמכתא.

[4] חקירה דומה ניתן להעלות לגבי מצווה הבאה בעבירה.

[5] המגן אברהם מתכוון לפסק המחבר אודות אדם שלקח כוס שכר או מים ובסוף הברכה נזכר שטעה והוסיף את סוף הברכה השניה. מגן אברהם שם (ס"ק ה) כתב כי אחרים ששמעו את ברכתו יכולים לצאת ידי הברכה, למרות שהיא היתה לבטלה.

[6] עיינו בשיעור על הנושא.

[7] ייתכן והדבר תלוי בשאלה שהעלינו קודם לגבי הבעיה שיש בברכה שאינה צריכה. אם הבעיה היא בהזכרת שם ה' לשווא - לא ניתן לומר שברכה שמטרתה יציאה מן הספק היא ברכה לצורך. אך אם הבעיה היא בעצם הברכה ללא כל מטרה - סביר יותר שברכה שכזאת לא תהיה ברכה שאינה צריכה.

[8] לפי זה, ייתכן וגם בספק אם בירך או לא עליו לחזור ולברך, אך ברור שאין זה הדין.

[9] המקור לדברים אלו הינו בדברי הירושלמי ברכות (פ"ו הל' א), ע"ש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)