לג: - קידוש השם

  • הרב נעם מלכי

קידוש ה' / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

ידועים דברי הרמב"ם באגרת השמד על אודות אותם האנשים המוסרים את נפשם למען קדוש ה', במקום שאין צורך בכך. הגמרא בדף לג. מביאה את הסיפור המפורסם על אותו חסיד שהיה מתפלל בדרך ולא רצה להחזיר שלום להגמון שבא לקראתו:

"תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום - ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם 'רק השמר לך ושמור נפשך' וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם' - כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים, אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום - היית מחזיר לו? - אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? - אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. - אמר לו: והלא דברים קל וחומר: ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום".

האם החסיד סיכן את עצמו שלא לצורך? מה היה אומר הרמב"ם על מעשיו של החסיד? עם שאלות אלו ושאלות נוספות ננסה להתמודד בפעם זו. נתחיל בבירור היקפה וגדרה של מצוות קידוש ה', ונחתום בדבריו של הרב קוק ב'עין-איה' למעשייה זו. ויהי רצון שנקדש את שמך בעולם כשם שמקדשים אותו בשמי מרום.

על אלו מצוות מותר לאדם למסור את עצמו ?

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה הל' א-ה) קובע גדרים ברורים על אלו מצוות מותר לאדם למסור את נפשו. בהקשר זה אומר הרמב"ם:

"כל מי שנאמר בו יעבור ואל ייהרג, ונהרג ולא עבר - הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם" (הל' ד).

במסגרת הלכות אלו מדגיש הרמב"ם כי מותר למסור את הנפש רק על ג' עברות שבהם נאמר ייהרג ואל יעבור (ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים). בשאר המצוות אם גוי אונס את ישראל לעבור עליהם - אסור לישראל למסור את נפשו.

שיטה מנוגדת לשיטת הרמב"ם מצינו בדברי התוספות במסכת עבודה-זרה:

"ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות - רשאי. כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים, א"ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך, א"ל אי בעית למיקטלי קטול. ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה" (כז: ד"ה יכול).

על-פי התוספות, גם בשאר המצוות אם האדם רוצה להחמיר על עצמו, הוא רשאי למסור את נפשו. דברי התוספות בנויים על הירושלמי המביא את סיפורו של ר' אבא שהיה מוכן למסור את נפשו על איסור אכילת מאכלות אסורות.

לאור דברי הירושלמי עולה השאלה, כיצד יפרש הרמב"ם את מעשהו של ר' אבא? נראה כי הרמב"ם סמך את דבריו על דברי הירושלמי במקום אחר המפרשים את הסיפור של ר' אבא:

"א"ר מנא: אילו הוה ר' אבא בר זמינא שמע מליהון דרבנן [- דלעיל אמרי דבשאר עבירות בצינעא יעבור ואל יהרג-פ"מ], מיכל הוה" (שביעית פ"ב ה"ד).

על-פי ר' מנא, ר' אבא לא היה מוסר את נפשו אילו הוא היה יודע שרבנן פסקו שבצינעא מותר לאדם למסור את נפשו רק על ג' עברות[1]. נדגיש, הרמב"ם לא שולל את האפשרות למסור את הנפש גם על מצוות אחרות, אולם זה רק כאשר מדובר במעמד של פרהסיא או שעת השמד[2]. המחלוקת בין הרמב"ם והתוספות הינה רק כאשר האיסור נעשה בצנעא (שלא בשעת השמד) והדבר לא יוצר חילול ה' כללי.

ממה נובע החילוק בין פרהסיא לצנעא? על כך עונה ר' אחאי גאון בשאילתות:

"ובכלל, עצם החילוק שבין צנעה לפרהסיא הוא: שבפרהסיא יש חילול השם, כלומר, זלזול השם בעיני העם, וזלזול גורם לעזיבת הדת מצד המוני העם. וא"כ בגזירה על כל האומה על כל אחד לעמוד על נפשו, כי בזה שומר את האומה מכליון, ח"ו" (פ' וארא ש' מב).

לפני שנעמוד על דברי השאילתות נעלה שאלה נוספת:

המקור לחלוקה בין פרהסיא לצנעא היא הסוגיה בסנהדרין (עד:). רש"י שם מסביר שגדר פרהסיא הוא דווקא מול עשרה מישראל ולא עשרה גויים, ונשאלת השאלה מדוע? וכי מותר לחלל את שמו של הקב"ה בפני עשרה גויים?

אם נעיין בדברי השאילתות התשובה ברורה: הבעיה בחלול ה' היא לא הפגיעה בקב"ה, כי אם הפגיעה באומה. אדם שעובר על איסור מול עשרה מישראל ולא מוסר את נפשו, מערער את עולמם הרוחני של המוני העם וגורם להם לפקפק באמונתם. לעומת זאת אדם שיעבור עבירה לפני אלפי גויים, לא יוצר שום בעיה וממילא אינו מחויב למסור את נפשו על כך[3].

מי שמסר את עצמו שלא לצורך -
על מה הוא עובר?

כאמור שיטת הרמב"ם היא שרק על ג' עברות מותר לאדם למסור את נפשו. לאור זאת עולה השאלה מה קורה במקרה בו אדם מסר את נפשו שלא לצורך? על איזה איסור הוא עובר?

הרמב"ם כותב כי הוא עובר על העשה של 'וחי בהם':

"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל"; ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר 'ולא תחללו את שם קודשי". כיצד? בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו - יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצוות: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו" (הל' יסודי התורה פ"ה, הל' א).

הרמב"ם כותב שהמוסר את עצמו שלא לצורך מתחייב בנפשו, אולם הוא לא מנמק מדוע עונשו כבד כל כך. לעניות דעתי הבנת הרמב"ם תלויה בהבנת דין 'וחי בהם'. בשו"ת 'שרידי אש' (חלק ב' סימן לה) מובאת החקירה הבאה:

"דפליגי אי 'וחי בהם' בא להורות שפקוח נפש חמור ממצוות התורה ולהכי אסור להחמיר, או ש'וחי בהם' אינו אלא שיעור בקיום המצוות, שהתורה לא חייבה בקיום המצוות אלא עד כדי חייו, וביש סכנה לחייו אינו מחוייב בקיום המצוות ולהכי מותר להחמיר...".

ה'שרידי אש' דן מה פִשרה של מצוות 'וחי בהם', ומעלה שתי אפשרויות:

א. מדובר במצווה בפני עצמה, האומרת כי פיקוח נפש מעל הכל ודוחה את כל המצוות.

ב. מדובר רק בגדר (שיעור) בקיום המצוות - עד כמה אדם צריך למסור את עצמו על קיום מצוות התורה.

נראה כי הרמב"ם הבין כי 'וחי בהם' הינה מצווה בפני עצמה (א), ולכן כתב כי מי שעבר על מצווה זו - מתחייב בנפשו.

שיטת הרמב"ן

גם הרמב"ן סבר שאסור לאדם למסור את נפשו בכל מצב, אולם בניגוד לרמב"ם הוא מנמק דין זה מסיבה שונה לחלוטין. על פי הרמב"ן, מי שמוסר את עצמו שלא לצורך יש לו גדר של מאבד עצמו לדעת:

"ואין לומר דלפנים משורת הדין עבדי, שהרי מקרא צווח 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' - מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, ולא שמענו שיש מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה שלא יחללו עליו שבת, אדרבה הזריז משובח והמונע עצמו ה"ז מתחייב בנפשו" (מלחמות ה', סנהדרין יח. בדפי הרי"ף).

על-פי הרמב"ן המוסר את עצמו שלא לצורך עובר על הדין של 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש', ובמילים אחרות הוא מוגדר כמתאבד[4].

בדבריו, מקשר הרמב"ן בין פיקוח נפש בשבת למצוות קידוש ה'. לכאורה הקשר לא ברור - מדובר בשני דינים שונים! פקוח נפש בשבת הוא גדר ושעור לחיוב שמירת השבת - אדם לא מצווה לשמור את השבת אם הוא יודע שבכך הוא יקפח את חייו. לעומת זאת מצות קידוש ה' שונה לחלוטין. במצוה זו יש איסור לחלל את שמו של הקב"ה בג' עברות, ובשאר המצוות יש את מצוות 'וחי בהם' הדוחה את איסור. מה פשר ההשוואה?

נראה כי צריך לומר שהרמב"ן איננו סובר שמצוות 'וחי בהם' היא מצווה בפני עצמה. הרמב"ן כנראה סובר כי מדובר בגדר ושיעור בלבד (הבנה ב' לעיל), כפי שבשבת מצוות 'וחי בהם' היא שיעור בחיוב השבת.

אם נסכם את דברינו עד כה, ראינו שהראשונים נחלקו בהגדרת מצוות 'וחי בהם' בקידוש ה'. יש שסברו שמדובר במצווה בפני עצמה, ולעומתם יש שסברו שמדובר בשיעור וגדר לקיום מצוות.

מנהיג ציבור

גדר מיוחד בנוגע לקידוש ה' מצינו ביחס למנהיג ציבור. וכך כותב ה'נימוקי יוסף':

"וכל היכא דאמרינן יעבור ואל יהרג, אם נהרג הרי זה מתחייב בנפשו. ומיהו, אם הוא אדם גדול וחסיד ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש ה' ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את ה'" (סנהדרין, סוף פרק שמיני).

כלומר, למנהיג מותר למסור את נפשו גם במקום שהוא איננו מחויב בכך. דין זה נובע מכך שמתוקף מעמדו כסמכות חינוכית, הוא יכול באקט כזה להשפיע על הכלל כולו ובכך לגרום לקידוש ה'. לאור זאת, יתכן שהחסיד בגמרא בברכות שראינו בתחילת השיעור, סיכן את עצמו מתוקף אותו רעיון.

ה'מגן-אברהם' נותן הסבר שונה למעשהו של החסיד :

"ומעשה דאותו חסיד עם ההגמון, צ"ל שהיה בטוח שיקבל תשובתו" (סימן ק"ד, ס"ק א).

על-פי ה'מגן-אברהם' החסיד לקח סיכון מחושב. כאשר ברור לאדם שהוא ינצל מן התופת - מותר לו לסכן את נפשו אפילו במקרים שבד"כ היו אסורים.

לסיכום, נביא את דברי השו"ע בעניין זה:

"כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה - יעבור ואל יהרג. ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג - רשאי אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת" (יורה-דעה סי' רנ"ז, סעיף א).

דברי השו"ע ברורים: מותר לאדם למסור את נפשו לא רק על ג' עברות, אולם כל זאת בתנאי שהנוכרי רוצה להעביר אותו על דתו.

סיום

לסיום, נביא את דבריו הרב קוק ב'עין-איה' על מעשהו של החסיד:

"ההפיקרות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה, היא מזקת מאוד ליסוד המוסר הכללי. שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר את עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלת השלימות הגבהות".

הרב קוק מסביר כי התורה מתנגדת למתאבדים שיעים. הקרבה טוטאלית ללא גבולות, יכולה לגרום לאובדן השיפוט המוסרי שיש לאדם. החלטה למסור את הנפש צריכה לבוא רק לאחר לקיחת כל השיקולים בחשבון.

לדעת הרב קוק, בגישה כזו בה יש למסור את הנפש על כל אידיאל, לא ניתן להגיע לשלמות. מאחר שהמציאות מורכבת מאוד, לא ניתן ללכת באופן עיוור בדרך אחת.

אם-כן, מה היה שיקולו של החסיד? על כך עונה הרב קוק בהמשך:

"ע"כ ביאר לו שביטול ציור המוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בשר ודם, א"כ לפי המידה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי פוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו, והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא...".

הרב קוק מסביר כי הדיון בין ההגמון לחסיד נסב בדיוק על הנקודה הזו. החסיד וההגמון התווכחו אילו דברים מוגדרים כמוסריים ועליהם יש לתת את הנפש, ואילו מוגדרים כהפקרות. תשובת החסיד היתה שמורא מלכות שמים היא דבר מוסרי, והוא מסביר להגמון את הדברים בשפתו: כשם שבתורה הנימוסית (המנהג שנהוג בכל העולם) מי שלא מכבד המלך דינו מיתה - מאחר שערעור על סמכות המלכות יכול להביא לכאוס, ק"ו שערעור על סמכות מלכות שמים וארץ מסוכנת. בתשובה לכך משיב ההגמון:

"אלא שלפי' נימוסו של השר בהשקפתו הי' נראה לו שהחסרון השמירה גם מחששא רחוקה בכלל הפקרות הוא במקום חשש סכנת נפש".

השר מעלה את ערך פיקוח נפש על נס. לדידו שום דבר לא עומד לפני פיקוח נפש גם אם הוא רעיון מוסרי גדול.



[1] האחרונים התלבטו רבות כיצד יסתדרו התוספות עם ירושלמי זה. מאחר ואין כאן המקום להאריך, נאמר רק שהיו הרבה אחרונים שסברו שלתוספות היתה גרסה אחרת בירושלמי בה ר' אבא לא חזר בו מדבריו, ועל-פי שיטתם מדובר במחלוקת אמוראים בה התוספות פסקו כר' אבא.

[2] וז"ל הרמב"ם (הל' יסודי התורה פרק ה): "ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל -ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד. וכל הדברים האלו, שלא בשעת השמד. אבל בשעת השמד, והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנאצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות - ייהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין גויים".

[3] לאור זאת גם ברור מדוע בשעת השמד אין חלוקה בין פרהסיא לבין צנעא. מאחר שמדובר בשעה של גזרה כללית והחוסן הציבורי נמוך - ממילא כל יחיד ויחיד חשוב. מה שאין כן בימים שהחוסן הציבורי חזק - אז עיקר המשקל עובר לציבור, כך שהפרט איננו מחויב למסור את נפשו.

[4] פסוק זה נקשר לדין מאבד עצמו לדעת ראה בבא-קמא צא:.