להיכנס פנימה אל מקור החיים

בפרק ה' פונה המהר"ל לביאור אחת מבין ההלכות של התפילה המופיעות במסכת ברכות ח ע"א:

אמר רבי יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי. אמר רבי אחא ברבי חנינא: מאי קרא: אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי, וכתיב בתריה: כי מצאי מצא חיים. אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך? אלא, אימא: שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל.

נפתח בדברי רב חסדא הקובע כי יש להיכנס לבית הכנסת בשיעור שני פתחים. נחלקו הראשונים האם הכוונה שיעור שני פתחים לעומק בית הכנסת או הכוונה במרחק מפתח בית הכנסת. אך המהר"ל מבאר ששני פתחים אלו מסמלים את התחושה והאוירה שמתוכה אדם צריך להגיע לתפילה. לדבריו, יש להתכונן באופן כפול עוד קודם התחלת התפילה.

ראשית, על האדם לזנוח את כל עולמו אשר בחוץ. עליו לשכוח מכל צרכיו ועיסוקיו ולנסות כמה שיותר שלא להטריח את מחשבתו בהם. זאת, כמובן על מנת למנוע את עירוב המחשבות הזרות בתוך התפילה.

שנית, עליו להתייחד עם ה' ולכוון את מחשבתו ורצונו לדביקות בה'. כלומר לא רק סילוק החומר והמעכבים אלא גם בפועל להתמלא כיסופים וערגה לקב"ה לקראת המפגש והשיחה איתו. כיצד עושים זאת? כיצד מצליחים להשאיר את כל העיסוקים החומריים היומיומיים מאחור ולשכוח מהם לזמן מה ובמקומם להשתקע בגעגועים ורצון להסתופף תחת צל השכינה? משיב המהר"ל שלשם כך נועד מאמרו של ר' יהושע בן לוי כי הנכנס לבית הכנסת להתפלל מוצא חיים. בית הכנסת הינו מקדש מעט, הוא מקום שבו נמצאת כביכול השכינה. מי שנכנס לארמונו של הקב"ה מתקרב למקור החיים שכן כל השפע והחיות שבעולם ממנו נובעת ומשם היא יוצאת. אם יחוש וירגיש האדם בבואו להתפלל כי הוא נכנס למקור החיים הרי שלא יזדקק שום דבר חוץ מזה. כל רצונו ומאוויו יכוונו להשיג ולהתקרב כמה שיותר למקור חיים זה ואך ממילא ישא ברכה בכל מעשה ידיו.

המחשבות בדבר עניני עוה"ז נכנסות במוחו של המתפלל רק משום שאין הוא נכנס מספיק פנימה לתוך ארמונו של מלכו של עולם. הוא לא מתקרב דיו כיון שאין הוא מכיר ומאמין ממש כי ה' הוא מקור החיים וזוהי זכותו הגדולה והבלעדית לזכות להיכנס להיכלו ולינוק חיים ואורה מזיוו.